לא חרבה ירושלים אלא…
בחורף שנת תשל"ו התפרסם כרוז מגדולי הדור, הקורא לכל יהודי באשר הוא להיגמל מלשה"ר, ולקבוע זמנים ללמוד הדינים מספרי "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון". חתימתו של רבינו זלה"ה על כרוז זה, מופיעה ביחד עם חתימות שאר גדולי ישראל מכל החוגים, בתוכם: מהר"י אבוחצירא זלה"ה ("בבא סאלי"), זקן המקובלים רבי מרדכי שרעבי זלה"ה, האדמו"ר מגור בעל "בית ישראל" זלה"ה, הגר"י אברמסקי זלה"ה בעל "חזון יחזקאל", הגר"י קניבסקי זלה"ה בעל "קהילות יעקב" (ה"סטייפלר"), ראש ישיבת מיר הג"ר חיים שמואלביץ זלה"ה, ואחרים.
עד סוף ימיו היה רבינו זלה״ה עצמו דרוך כולו בענין 'שמירת הלשון', כמי שצריך עדיין להיאבק ביצרו, שלא יכשילנו בלשון הרע ורכילות, וכיוצא.
בחג הסוכות תשנ"א, שנה אחת לפני הסתלקותו, נכנס אצלו אחד מקרובי המשפחה כדי להקביל פניו, ומצאו שיושב ומחזיק מול עיניו את תצלום דיוקנו של ה"חפץ חיים" זלה"ה. כיון שרבינו ראה אותו אמר לו "מי שישים נגד עינו את הדמות הזאת, לא יוכל להתרשל בשמירת לשונו כדת וכהלכה…". וכך הוא כותב בספרו "קול יהודה" אודות החפץ חיים: "קם בדורנו גאון גדול וצדיק, וחיבר ספרים על עוון לשון הרע, עשה מעשה הרוכל וסבב בעיירות… הלא הוא הגאון שנקרא על שם ספרו, על שם הכתוב 'מי האיש החפץ חיים…'".
ובשיח בע"פ הזכיר פעם לדוגמא את ה"חפץ חיים" ואת הרב בעל "כף החיים", שהצטיינו שניהם מאד במדת השתיקה והזהירות מלשה"ר ושאר דיבורים אסורים, ולכן זכו שחיבוריהם נתקבלו כ"כ והתפשטו בכל תפוצות ישראל. אין לך ריכוז יהודי אחד בכל העולם שאין בו ספרי "משנה ברורה" ו"כף החיים".
בכל הזדמנות היה מבקש ומזהיר את שומעי לקחו, שישמרו עצמם מלדבר דברים בטלים, וכל שכן דיבורים אסורים, לשה"ר ורכילות, שקר, ליצנות וכיו"ב. במיוחד התריע על כך שמדברים דברים בטלים בביהכ"נ ובביהמ"ד, היכלא דמלכא, ובפרט באמצע התפילה והלימוד. וכבר היה מעשה, שהבחין בלוח המודעות בביהכ"נ בכרוז הקורא: "נא לא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה", מיד שלף עט מחיקו והוסיף תיקון לנוסח הכרוז בלשון זו: "נא לא לדבר כלל בביהכ"נ ובפרט בשעת התפילה וקריאת התורה", והיה אומר: "האמינו לי, אינני מבין כלל איך מסוגלים לדבר שיחה בטלה בבית הכנסת או בבית המדרש – הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!"
והיה מזכיר בענין זה את הפסוק: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", כשהוא מטעים וכופל בהדגשה מיוחדת את המילה האחרונה "ביראתך…", ורומז בהדגשתו זו לדברי חכמים: "לא מן בית-הכנסת ובית-המדרש אתה ירא, אלא ממי ששוכן בו ומזהיר על יראתו". וכאשר התארגן בעיה"ק ירושלים ועד של רבנים ועסקנים שנקרא בשם "מורא מקדש", במטרה לעורר את העם בארצנו הקדושה ובתפוצות הגולה, על החובה להיזהר משיחה בטלה בבתי כנסיות ומדרשות, עמד והצטרף לועד זה בכל חום לבו ונפשו, והיטה שכמו לכל פעולה שנדרשה ממנו.
רגיל היה לספר מה שראו עיניו אצל הרב יעקב חיים סופר זלה"ה, בעל "כף החיים", שהיה מזדרז לצאת מביהכ"נ בגמר התפילה כשעמדו הציבור ב"עלינו לשבח", מתוך כוונה מיוחדת שלא יספיק מישהו לשוחח עמו אחרי התפילה בתוך ההיכל.
כבוד בית הכנסת
רבינו זצ"ל זהיר היה מאוד בכבוד ביהכ"נ, ולא היה טועם מאכל שם בלתי אם היה לצורך לימודו. פעם אחת כשלמד בביהכ"נ הגישו לפניו כוס תה ולגם עד חציו וסיים לימודו. אמרו לו: "יסיים נא הכוס כולו", התנצל וענה: "כבר סיימתי לימודי ואין לי היתר לשתות יותר. עד כה שתיתי ע"מ שאוכל ללמוד וכעת שאני הולך לדרכי למה אשתה?". אמרו לו: "אדרבה, ישתה וילמד עוד". הפטיר: "וכי זו מדה, ללמוד בשביל לשתות? להיפך, יש לשתות בכדי שנוכל ללמוד"… ודו"ק היטב.
ואף גם זאת: בהיכל הכולל לאברכים (בישיבת 'פורת יוסף') לא עמד ארון קודש, והיה נראה כעין אולם רגיל. פנו, לכן, אל רבינו בהצעה להעמיד שם ארון עם ס"ת, כדי שהמקום יקבל צורה של "מקדש מעט" – וסרב, אמר: "כיון שיש אברכים שרגילים לעשן בהיכל, יש בזה סרך של בזוי בית הכנסת". וכאשר אי-מי הציע להעמיד ארון קודש ריק, בלי ספר תורה, הצטחק ואמר: הרי זה "מיחזי כשיקרא", כי הבריות יחשבו שיש ס"ת בתוכו.
(מתוך 'וזאת ליהודה')