"ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו" (א', כ"ז)
התורה מעידה כי הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלמו. ומכאן ראיה כי נטועות בנו תכונות עילאיות משל הקדוש ברוך הוא, ומחמתן יש בנו יכולת להגיע לדרגות נישאות שאין לתארן ולשערן.
נאמר בפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). אמרו רבותינו (זוהר בראשית כז ע"א): "מאן דנפח מדיליה נפח", כלומר, בעת שהקדוש ברוך הוא יצר את האדם הוא נפח בו חלק מעצמותו.
באדם מוטבעים כוחות שמימיים. אם וכאשר הוא זוכה להתחבר אליהם בחיבור גמור, הוא מסוגל.
הכוחות האדירים שהקדוש ברוך הוא טבע באדם
הבורא יתברך הטביע חכמה אלוקית אפילו בבעלי החיים – בחיות, בבהמות, בעופות, בשרצים וברמשים. לעתים מטילה נקבת הזבוב את ביציה בתוך שעועית רכה. לאחר מכן היא מותירה את צאצאיה להתפתח בכוחות עצמם. אבל היא יודעת שעם הזמן השעועית תלך ותתקשה, והזבובים הקטנים שיבקעו מהביצים יילכדו בתוך השעועית וימותו. לכן היא פוערת מחילה בבשר השעועית עד למקום הביצים, כדי שהזבובים יוכלו לצאת בבוא העת לאוויר העולם.
מנין לזבובה ידע כה נרחב? כיצד היא יודעת שהשעועית עתידה להתקשות? האם היא בעלת 'רוח הקודש'?! יהיו שיאמרו כי אלה אינסטינקטים טבעיים הנטועים בבעלי החיים, אולם מי שטבע את האינסטינקטים הללו הוא ה' יתברך שנטע חכמה עצומה בבריותיו!
ידוע כי היונה אינה נוטשת את שובכה. פעם ערכו מחקר מעניין. לקחו יונים מגרמניה, סימנו את רגליהן בצמיד זיהוי מיוחד והעבירו אותן לשווייץ, מרחק 700 קילומטרים מהשובך. והנה, לאחר כמה ימים שבו היונים לשובכן שבגרמניה. בתחילה סברו החוקרים כי אולי היונים מכירות את הדרך, אולי יש להן בשווייץ ידידות שהנחו אותן במעופן. לקחו החוקרים את אותן היונים לאנגליה, מרחק 1,000 קילומטרים מהשובך, ולמרבה הפלא כעבר ימים אחדים הן שבו בחזרה למקומן המקורי. כל זאת בלי מפות, בלי מכשירי ניווט, ובלי ידע גיאוגרפי.
הצרעה מטילה ביציה בתוך החול. מאחר שהיא חוששת שאת הביצים יטרפו שרצים למיניהם, היא מצפה אותן בקליפה המגנה עליהן. כאשר הצרעות בוקעות מהביצים, אמא צרעה צריכה להאכיל אותן בזבובים, אבל היא יודעת כי זבובים מתים עלולים להירקב, וצאצאיה המפונקים לא ירצו לאכל מאכל מעופש. לכן היא משתקת את כנפי הזבוב כדי שלא יוכל להימלט. כאשר הצרעות הקטנות בוקעות מהביצים, הן אוכלות את הזבובים החיים שהוכנו מבעוד מועד.
אם בבעלי החיים מוטבעת כזו חכמה, בבן אדם על אחת כמה וכמה! איננו מודעים לעוצמת הכוחות והיכולות שבורא העולם השריש בנו. לאחר שנות חיים ארוכות, כשאדם יתייצב בפני בית דין של מעלה הוא עלול להתבייש כאשר בורא העולם יאמר לו: 'נטעתי בך כוחות כבירים, יכולת להגיע לעוצמות רוחניות אדירות, מה עשית עם הכוחות הללו? למה לא השתמשת בהם?!'.
שלא לשכוח את תורת ה'
בשנה האחרונה לחיי מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, הוא מעד, נחבל בגבו והובהל לבית החולים כדי לוודא שלא נגרם כל נזק לגופו מחמת הנפילה.
הרופאים וידאו תחלה שמרן לא ניזוק מבחינה פיזית וגופנית. וכדי לבדוק שהנזק לא התבטא גם בפעילות המוחית וגרם לשכחה וכדומה, הוצרכו לשאול אותו מספר שאלות.
"כן, בבקשה", השיב מרן, "שאלו מה שאתם רוצים!".
הרופאים פצחו בסדרת שאלות: "כמה ילדים יש לכבוד הרב?" "כמה בנים, וכמה בנות?" "כמה נכדים?"…
מרן השיב תשובות מדויקות, ולאחר מכן הוכיח את הרופאים: "אלו השאלות?! תשאלו אותי על דברים יותר עמוקים! הרי יש לכם פה בית־כנסת, תביאו כמה ספרים, תביאו ש"ס, תביאו רמב"ם, תביאו פוסקים, תאמרו לי את מספר העמוד, וכך נראה אם הזיכרון שלי לא נפגם חלילה!".
על אתר הובאו למקום שתיים־שלוש מסכתות. הרופאים ציינו את מספר העמוד, ורבנו החל לדלות מתוך מעיין זכרונו הנובע את דברי הגמרא, הרש"י והתוספות…
הרופאים סברו, כי אולי הספרים המסוימים הללו נחרטו במקרה בזכרונו של מרן, ושלחו להביא ספרים נוספים מבית הכנסת, אך רבנו הפתיע אותם בזכרונו הבהיר, כשהוא מצטט בדיוק מופלא כקורא מתוך הכתב מכל הספרים עליהם נבחן. הרופאים סיימו את הבדיקה בהתנצלות: "סליחה כבוד הרב, הלוואי והמוח שלנו יעבוד כמו המוח שלך!"…
בתקופה מסוימת נזקק מרן לתרופה מסוימת העלולה לפגוע בשני אחוזים מהזכרון. רבנו לא הסכים ליטול את התרופה ואמר בתוקף: "מוטב לי להישאר חולה ולא לשכוח חלק קטן מהתורה!"
הרופאים ניסו לשכנעו ליטול את התרופה, בטענה כי הפגיעה בזיכרון היא מזערית ובטלה בשישים, אך רבנו לא הסכים בשום אופן. כל חייו הוא קיים בעצמו "הישמר לך פן תשכח" ונזהר ונשמר שלא לשכוח את תורת ה'.
הוא היה אומר כי כל איברי האדם, כמו העיניים, הראש או המוח – ניתנו לאדם מעם ה' יתברך לצורך לימוד וידיעת התורה. ואם אדם אינו לומד או אינו זוכר, הוא עתיד להיתבע על כך לעתיד לבוא: מפני מה לא למדת או לא זכרת את תלמודך?!
עמל התורה של רבותינו מאורי הדורות
אנחנו חיים בתפיסת עולם מגוחכת. משקיעים כמה שעות ביום בלימוד, וכבר מתלוננים: "אין לי זיכרון, אני לא קולט, הכל בורח לי מהראש!…".
לפעמים ניגש אלי תלמיד ומתלונן: "אינני רואה סימן ברכה בלימודיי, איני קולט דברים, לא זוכר… כנראה הראש שלי לא בנוי ללמוד התורה…".
אולם עלינו לדעת, כי רבותינו גדולי העולם לא זכו לתורתם רק בשל כוח זיכרון אדיר בו ניחנו, אלא כתוצאה מעמל ומשקידה אינסופיים במשך שנים על גבי שנים.
העתק מדויק של הדף הישן!
לפני כארבעים שנה נתן מרן כתב־יד של אחד מספריו לבית הדפוס. כתב־ידו היה כתב יהלומים, מסודר וברור, בהיר כשמש בצהרים. לא היה צורך להקליד אותו לפני כן. כשנתן, הזהיר מאוד שיראו לשמור על הדפים משום שאין לו עותק מהם.
בעל הדפוס החל לעסק בזה והנה הבחין שחסר לו דף אחד. הוא חיפש אותו בקדחתנות אך לשווא. מה עושים? בלית ברירה התקשר לבית מרן, אולי שכח אותו שם? כל בני המשפחה, שהבינו את משמעות האבידה, התגייסו לחיפושים, ורק מרן עצמו המשיך ללמוד בלי שהרגיש בהם. רק לאחר כשעה הבחין כי פותחים מגירות ומחפשים משהו, והתעניין בסבת הדבר. הם חששו לצער אותו, אך לא היתה ברירה: "המדפיס אומר שחסר דף אחד, ואנחנו מחפשים אחריו".
"איזה דף חסר?", שאל מרן, "אשלים אותו".
הוא התרכז והחל לכתוב את הדף מחדש. פוסקים, ראשונים ואחרונים, תשובות וסתירות… כשסיים שלח את הדף ואמר: "תאמרו לו שישמור על הדף הזה, אין לי עוד עותק ממנו"… באותם ימים לא היו צילומים זמינים.
הדף הגיע בשלום אל בית הדפוס והחלה העבודה עליו. והנה, תוך כדי כך, ראה פתאום בעל הדפוס דף מבצבץ תחת ספר כלשהו, וגילה את הדף שנעלם… כאב לו שהטריח את הרב כל־כך הרבה. אבל כשנטל את הדף הישן ואת הדף החדש, נדהם – לנגד עיניו התגלה העתק מדויק! אותן מילים באותן שורות. צילום של הדף הישן העלה מחדש על הכתב!
עמלה של תורה
לאור מעיין ידיעותיו העצום, ניתן לכאורה לטען כי הוא היה בעל זיכרון בלתי נדלה, ובשל כך הגיע להיכן שהגיע. אולם האמת היא שאלו דברי הבל. מרן רכש את ידיעותיו הכבירות בזכות דבר אחד ויחיד – עמל התורה!
הוא לא קיבל את המתנה הזאת סתם. הוא לא קם בבוקר, שמו לו 'צ'יפ' (כרטיס זיכרון) בראש והתחיל לדעת. חלילה! הוא עמל על כל ספר, על כל הגהה, על כל מדרש ועל כל ספר קבלה.
בלי עמל הוא לא השיג כלום, ובעמלו השיג כה הרבה, כי לא ביטל שנייה אחת!
מי שהכיר אותו ראה וידע זאת. הדברים ניכרו מבין ריסי עיניו.
פעם אחת כשהייתי בביתו ראיתי כמה ספרים בסמוך לשלחנו. הצעתי בפני הרבנית ע"ה שאסדר את הספרים בספרייה, אך היא אמרה שמרן זצוק"ל לא מכניס לספרייה ספר עד שהוא מסים אותו. את הספרים הללו עדין לא הספיק לסיימם ולכן לא הכניסם לספרייה!
מי שרוצה לזכור את לימודו צריך לחזור על תלמודו, להיות שקוע בו כל הזמן ולהתרכז בו. אצל מרן זצוק"ל ראינו זאת במו עינינו – יכולתי לעמד לידו מספר דקות, והוא לא הרגיש כלום! היה לוקח ספרים, עובר לידי – ושום דבר. אלמלא הרבנית שצעקה לו: "חכם עובדיה! הרב אלבז כאן!…" לא היה פונה אלי בכלל. אנשים ידעו, שאפשר לדבר אליו והוא לא שומע, וכדי שישמע צריך לתפוס לו את היד ולנענע אותה. רק כך הוא יבחין בהם ויענה להם. מחשבותיו היו נתונות כל הזמן בלמוד. היה מרוכז כל הזמן בעולמות עליונים.
בוקר אחד בשעה שש וחצי הגיע אברך לסדר את הספרים שהוציא מרן במשך הלילה, כמו תמיד. הוא מצא את מרן יושב רכון וכותב. כשהבחין בו מרן הרים את עיניו ושאל בפליאה: "למה הקדמת לבוא היום לפני עלות השחר?".
"לפני עלות השחר?", התפלא, "הרי השעה כעת היא שש וחצי, ועלות השחר בארבע".
"כבר שש וחצי?", התפלא מרן.
"אכן".
האברך הבין שיש דברים בגו, ומיהר לשאול: "האם הרב לא הלך לישון הלילה?".
ענה לו מרן: "הלילה שכחתי לישןו"… כמלאך אלוקים.
בתקופה מסוימת בחייו נהג מרן להתפלל ערבית בימות החורף מיד בצאת הכוכבים, לאכול משהו, לנוח שעה אחת, ואחר־כך לקום בשעה שבע בערב וללמוד ברציפות עד שבע בבוקר! מניין לו כוחות לשבת וללמוד 12 שעות ברצף? אלא הוא רתם את עצמו כשור לעול. הוא המית עצמו באהלה של תורה!
הוא התנתק מהעולם – אבל בעצם הוא התעלה, והעולם התעלה אתו!
פעם אירע לו, שעמד על סולם ועיין בספר. בגדל עיונו שכח היכן הוא נמצא וחשב שהוא על הקרקע. כיון שכך, כשסיים התחיל ללכת ונפל וכתוצאה מכך סבל משבר…
אנשים קטנים, שלא יצאו עדיין מקליפת הביצה, אומרים כל מיני סברות… האם קרה להם פעם שהם שברו את היד למען הלמוד?!…
הגאון האמתי רבי חיים קרייזווירט זצ"ל היה צדיק גדול ובקי בכל הש"ס. מרן העיד עליו, שהוא אחד משני גאונים שבדור שיודעים ש"ס. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאוד. שמעתי ממנו רעיון מאלף:
ההלכה היא, שעל עם הארץ לא סומכים במעשרות. תאוות הממון עלולה להעבירו על דעתו, וכשהוא אומר שעישר יכול מאוד להיות שהוא משקר. אילו הייתה לו תורה, היתה התורה הופכת אותו לאדם אחר, אך אין לו תורה ולכן אי אפשר לסמוך עליו.
אבל אמרו חז"ל (ירושלמי דמאי פרק ד הלכה א): "הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, שואלו בשבת, ואוכל על פיו". אם קנה פירות מעם הארץ שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, ונכנסה שבת שאינו יכול לעשר, הרי זה שואל את המוכר, ואם אומר שעישר מותר לסמוך עליו. וכל־כך למה? מפני ש"אימת שבת עליו, והוא אומר אמת" – השבת מפחידה אותו.
מה קורה לעם הארץ בשבת?
הסביר רבי חיים קרייזווירט בדרך הלצה: בעידן המחשבים של היום, אדם לא צריך לזכר הכל בעל־פה. הוא יכול לשבת עם מחשב, לעשות כמה חיפושים ולהפגין ידיעות גדולות. הוא בכלל לא תלמיד חכם, אבל יכול לצטט מימרות מכל מיני מקומות בש"ס, וכלם חושבים שהוא תלמיד חכם…
אבל כשבאה שבת אימת השבת עליו. מה יעשה כעת? בשבת הרי אין לו מחשב. כעת ניכר שהוא עם הארץ, הוא מפחד מה יקרה אם ישאלו אותו שאלה? השבת תודיע לכולם שהוא בעצם עם הארץ… לכן אימת השבת עליו…
הפתרון האמתי כדי לא להיות עם הארץ הוא לשבת וללמוד. אין שום דרך אחרת! צריך ללמוד וללמוד, לשקוד ולחזור עוד פעם ועוד פעם. למות על התורה הקדושה, וגם לבכות בדמעות שליש שנזכה להבין אותה, ולא נאבד באפלה.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני אחריך)