ברצוני לספר עובדה שהיתה עמי כשהייתי בחור. היינו מתפללים קבוע בביהכנ"ס ברחוב סורוצקין בירושלים יחד עם הגאון רבי אברהם דב אויערבך זצ"ל [אחיו של מרן הגרש"ז זצ"ל]. פעם אחת שהגישו אותי להיות חזן, אחר התפילה כיביתי את הנרות שבעמוד החזן ברוח פי, ולא ידעתי שבספר חסידים כתוב שלא לכבות את הנרות ברוח הפה.
לאחר קצת זמן ניגש אלי הגרא"ד אויערבך זצ"ל, ושאלני בתמימות כמו ששואל דבר הלכה, אם יודע אני למה בער"ש כשמדליקים הנרות מכבים ברוח הפה, אפילו שבספר חסידים כתוב שלא לכבות ברוח הפה…
אמרתי לו שאיני יודע, ואז הוא אמר לי, כיון שכל הטעם הוא משום סכנה, ואילו בער"ש שהוא מצוה, הרי שומר מצוה לא ידע דבר רע…
מסיפור זה למדתי איך צריך להעיר לאדם, בדרך כבוד ובשיא הרגישות. הוא לא ניגש אלי לומר לי שבספר חסידים כתוב לא לכבות ברוח הפה, אלא כמו שואל דבר הלכה, למה בער"ש מכבים עם רוח הפה, וממילא אני אבין לבד שביום חול לא מכבים ברוח הפה [וגם יהיה לי תירוץ למה לא ידעתי זאת, כיון שבער"ש הרי כן מכבים ברוח הפה]. וכל יגיעות אלו יגע רק כדי לא לביישני בהערתו…
חיים ס. ירושלים
(פורסם בגיליון 'שים שלום' מס' 3)