את התיאור דלהלן שמענו מאברך, שכל אימת שהוא פותח בתיאור המעשה עיניו דומעות מהתרגשות:
בחור צעיר בגיל בר מצוה הייתי באותן שנים לאחר פטירת הרבנית ע"ה. מקום מגורי היה בסמיכות לבית הכנסת "אוהל שרה". רבנו היה נוהג ללמוד שם בשבת לאחר סעודה שלישית, ולאחר שהסתיימה תפילת ערבית חזר רבנו למקומו והמשיך ללמוד בהתלהבות.
אחת הדמויות הייחודיות והנודעות בשכונת מאה שערים חס על זמנו של רבנו, וחפץ היה שיוכל להמשיך את תלמודו לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת מבלי שיצטרך לטרוח אחר מניין לתפילת ערבית, ומבלי שיצטרך לעלות לביתו לערוך הבדלה. לצורך כך, ביקש ממספר אנשים דרי הסביבה שיעלו להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בבית הכנסת "אוהל שרה". המניין עצמו היה מצומצם, ואני, נער שזה עתה נכנסתי לעול מצוות, זכיתי להצטרף למניין זה ולהתפלל עם רבינו במשך שנתיים באופן קבוע.
לאחר התפילה היו עושים הבדלה בעבור רבנו, ובעבור ברכת "בורא מיני בשמים" היה שם ב"אוהל שרה" 'בשמים ביקסל' [קופסת בשמים] קטנה ועתיקת יומין ששכנה שם משנים קדמוניות. את ה'בשמים ביקסל' היו מעבירים בין המתפללים אחד לאחד, ולאחר שגמרו להעביר בין כולם, היה המבדיל עובר לברכת "בורא מאורי האש".
פעם אחת העבירו את ה'בשמים ביקסל' בין כל המתפללים, ואילו אלי, הבחור הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנים, כמעט ילד, איש לא שם לב.
אני כשלעצמי אף לא חשתי בחוסר נעימות כלשהי, הבנתי שמטבע הדברים קשה לאנשים זקנים לשים לב לילד צעיר שזה עתה הפך לבר מצוה ולדאוג שיריח את הבשמים. זהו דבר רגיל ומצוי.
אולם מתוך מניין המתפללים היה אחד בלבד שנתן דעתו עלי – הילד הצעיר.
רבנו!
הוא חיכה שה'בשמים ביקסל' יגמור את ה'סיבוב' בין כל המתפללים, ואז ניגש אל האחרון שבהם, לקח ממנו את ה'בשמים ביקסל', הלך מספר פסיעות, ניגש לעברי והושיט לי את קופסת הבשמים.
הוא, הארי הזקן, לקח עמו את שמונים וחמש שנותיו וגחן לעברי, הילד הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנה.
ממרום עיונו בתורה ושקיעתו העצומה, לא שכח לשים לב לכל סביבותיו ולהניח דעתו של ילד צעיר המתפלל במניין של זקנים ואיש אינו מתייחס אליו.
חזרתי הביתה, דומע כולי מהתרגשות. שנים רבות עומד המחזה הזה מול עיני ואינו מרפה ממני. הסיפור עם ה'בשמים ביקסל' אינו מסתיים כאן. יש לו המשך מעניין:
עברו ימים ושנים, ולאחר שבית הכנסת "אוהל שרה" כמעט והתרוקן ממתפלליו, החליטה קבוצה אחת מתושבי מאה שערים לקבוע את מקום תפילתם בבית מדרש זה. כששמעתי על כך, מיהרתי לעבר בית הכנסת "אוהל שרה", הגעתי לשם בעיצומם של השיפוצים והשינויים והחלפת הריהוט, חיפשתי את ה'בשמים ביקסל' העתיק שעמד ללא שימוש שנים רבות. לאחר ששילמתי לקופת בית הכנסת סכום כסף כערך שוויו של ה'בשמים ביקסל', הוא עבר לרשותי ומתנוסס כיום לתפארה בוויטרינה שבארון הספרים בסלון ביתי, כחפץ מיוחד ששי לו ערך רגשי עצום כלפיו.
מבין אלו שמבקרים בביתי, לא כל אחד מבין מה לו ל'בשמים ביקסל' קטן ועתיק יומין להתנוסס בגאון במרכז הוויטרינה, איך אני יכול להסביר איזה ערך רגשי מופלא יש ל'בשמים ביקסל' זה? ממנו למדתי ועדיין אני למד מהן מידות טובות! ומה זה לחשוב על הזולת!
(מתוך הספר 'גדולה שימושה')