"וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (בראשית כ"ד, כ"ז)
לאדמו"ר מבעלזא זצ"ל היה בית מדרש בתל אביב. פעם אחת, כשנכנס לבית המדרש, מצא על הרצפה, במסדרון הכניסה, בול. האדמו"ר הקדוש, שלא הכיר בצורתא דזוזא, לא ידע אם הבול הזה הוא דבר ששווה פרוטה או לא, והאם יש כאן מצות השבת אבדה או לא. הגבאי הסביר לו שהיות ואין על הבול חותמת – הריהו דבר ששווה, כמו הערך שנקוב עליו.
באותם הימים לא היה בול אחיד לכל מקום בארץ. היו בולים במחירים שונים, בהתאם למרחק משלוח המכתב. ככל שהמכתב נשלח ליעד מרוחק יותר, היה מחיר הבול גבוה יותר, כך שהיו הרבה מאד סוגים של בולים. התברר אפוא כי על הבול שנמצא חלה מצות השבת אבדה.
הגבאי עלה על הבימה, והכריז: "למי אבד בול? יבוא ויתן סימנים". ואכן, אחד המתפללים טען שהוא איבד את הבול, נקב במחירו ובצורתו, והתברר שזהו הבול. האדמו"ר כל כך שמח שהזדמנה לידיו מצות השבת אבדה. הוא לא השיב את הבול לבעליו, עד שנטל ידיו שלש פעמים במים, חגר את הגארטל, ואמר בקול רם ובהתלהבות: "לשם יחוד קודשא בריך הוא, הנני מוכן לקיים מצות השבת אבדה". רק לאחר מכן השיב את הבול לבעליו. וכל אותו היום לא פסק פיו מלהודות ולהלל לקב"ה שזימן לידו את המצוה, והיה שרוי בשמחה גדולה – שמחה של מצוה.
בהזדמנות אחרת, מצא השמש של בית המדרש על הרצפה גארטל. הוא עלה על הבימה והכריז: "למי אבד גארטל". אחד החסידים טען שהוא זה שאיבד אותו. השמש קיפל את הגארטל, ו…הופ.. זרק את הגארטל לכוונו של המאבד. כשהרב'ה ראה את זה, אמר לו: "כך לא מקיימים מצוה. ראשית, תחגור אתה בעצמך גארטל, תטול ידיך שלש פעמים, תאמר 'לשם יחוד', ואז תגש אל האיש ותשיג לו את אבדתו"…
ובדידי הוה עובדא:
אתם רואים את הדף הקטן הזה שבידי? על הדף הזה אני כותב את הנקודות של הדרשה. כל אימת שאני דורש, אני מניח את הדף הקטן הזה מול עיני, ובסיום הדרשה מחזיר אותו לכיס, כדי שאוכל להשתמש בו בדרשה הבאה.
פעם אחת היתה לי דרשה בבית כנסת גדול, שיש בו יותר ממאתים מתפללים. בזמן הדרשה הנחתי את הדף הקטן בתוך החומש שהיה פתוח לפני, ובסיום הדרשה, סגרתי את החומש, ושכחתי להוציא ממנו את הדף. באותה דרשה בדיוק סיפרתי את הספור שסיפרתי עתה, על האדמו"ר מבעלזא. למחרת הייתי צריך לדרוש באיזשהו מקום, וביקשתי מאחד הגבאים שיחפש לי את הדף באחד החומשים. זו לא היתה עבודה פשוטה… לך תמצא דף קטן באמצע אחד ממאתים חמישים חומשים…
למחרת דופק הגבאי על דלת ביתי, ואומר לי: "כבוד הרב! מצאתי את הדף!" שמחתי מאד, ומהרתי ליטול אותו מידיו… ואז הוא אומר לי: "כבוד הרב! רגע, רגע! לא ככה מקיימים מצוה". למרות שהוא היה מעדות המזרח, שלא נוהגים לחגור גארטל, הוא הוציא מכיסו גארטל, ששאל מאחד מבתי הכנסת החסידים, חגר את הגארטל, ובקש ממני רשות להכנס למטבח ליטול ידים. לאחר שסיים את הנטילה, החל באמירת "לשם יחוד", בהתלהבות ובשמחה, ורק אז מסר לידי את הדף הקטן…
סוף כל סוף ראיתי, שהדרשה שלי פעלה משהו…
בדרך כלל, אנשים שומעים את הדרשה, ומיד בסיומה, כשהם "בחצרות אלוקינו", יוצאים מבית הכנסת, כבר "יפריחו" – הדרשה פורחת להם מהראש… סוף כל סוף זכיתי לראות מישהו אחד שזוכר משהו מהדרשה…
יעזרנו ה' לקיים את כל המצוות בשמחה.
(דורש טוב – סוכות)