לולא הנתינה איש לרעהו לא היה האדם יכול להתקיים. אדם בטבעו זקוק לחיי שותפות, וזה מרגע היוולדו שזקוק לאדם שילבישו. ולכן תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.
חיי השותפות ישנם גם אצל בעלי חיים. סוס היאור, וקרנף ושאר הבהמות הגדולות אינם יכולים להוציא את התולעים השורצים על גופם. לכן עשו ברית עם העוף הנקרא נקר, שמטייל על גבי הבהמה ומנקר התולעים שעל גופה. הבהמה נהנית מזה, וחיי השותפות טובים לשניהם. כך חיי שותפות בין אדם לחברו מביאים תועלת לשניהם.
העוסקים בחסד
פעם אחת הגיע אל ה'חפץ חיים' עסקן נודע שהקים בעירו תלמוד תורה וקופת גמ"ח שהוא ניהלם בעצמו. המוסדות ב"ה התפתחו יפה והעבודה בשני השטחים האלה גזלה באמת את זמנו. הוא נאלץ להזניח את עסקיו הפרטיים. רעייתו החלה להציק לו על כך ודרשה במפגיע שימסור את הנהלת המוסדות הנ"ל לאחרים.
אותו עסקן העוסק לשם שמים לא רצה להיכנע לדרישת אשתו, ומשום 'שלום בית' הגיעו שניהם לכלל החלטה: למסור את הכרעת העניין לרבינו הח"ח זצוק"ל וכאשר יגיד כן יקום.
כשהגיע לבית ה'חפץ חיים' ראה איך החל לומר את הפרק 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר' כדרכו בקודש בזמן הסעודה, סיים את הפסוק האחרון של הפרק "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי וגו'" ופנה אל האורח העסקן הנ"ל (שרבינו לא ראהו ולא הכירו מעודו) בביאור הפסוק כדלהלן:
"פליאה עצומה היא על דוד מלך ישראל, איך הוא אומר שטוב וחסד ירדפוהו, היתכן ששני הדברים הטובים האלה יהפכו לרודפים, הלוא רוצח וחומס המה הרודפים ויורדים לחיי האדם, אבל טוב וחסד? אתמהה! שמע מינה, שלפעמים נדמה לו לאדם שעסק הטוב והחסד נעשה לו כרודף ויורד לחייו, גוזל את זמנו היקר לו, מפריע בעסקיו וגורם לו להפסדים ח"ו, משבית את שלום הבית וכו' והיצר מפתהו להזניח את המעשה הטוב והחסד. מה יש לו לבן אדם לעשות אז? וכאן מייעצהו נעים זמירות ישראל: שמע בני, אפילו אם לדעתך הטוב והחסד רודפים אותך באמת, אל תעזבם, אלא התפלל לה' ש'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'. רק 'רודפים' כאלה ולא אחרים ח"ו (כי ישנם רודפים אחרים) ומרודפים של טוב וחסד בוודאי לא יאונה לצדיק כל אוון, ורק יקוים בו 'ושבתי בבית ד' לאורך ימים'". האורח כבר לא היה צריך לשמוע יותר, הוא כבר שמע…
ביטול תורה לעשיית חסד
הרה"ג רבי משה מרדכי שולזינגר מביא בספרו, שהיה בחור אחד שקדן גדול שהזדמן לו פעם עניין של חסד ובשביל העניין הזה היה צריך לבטל קצת מהלימוד בשביל זה. אמר לו ה'חזון איש': "תדע לך, שהתורה נדבקת רק בבני אדם עדינים. מי שהוא לא בן אדם עדין, התורה לא נדבקת בו וזה נשאר מן השפה ולחוץ, וממילא לעשות פעולות של חסד ושל הטבה ושל עדינות הנפש, שהנפש מתעדנת, זה מקנייני תורה".
הדוב שהציל בן אדם
התכונה של עזרה הדדית מוטבעת בבריאה גם אצל בעלי חיים.
מסופר על שומר יערות אוקראיני שנפל לתוך בור מלכודת ובו דוב סיבירי גדול־ממדים.
ציידי סיביר נהגו לחפור בורות ולכסותם בענפים דקים ובנפול עליהם השלג כוסו ללא היכר. כעבור דוב או חיה כבדה שם היא נפלה לתוכו וכך לכדוה.
כך מצא את עצמו איש זה לכוד עם דוב פרא. נוכל לתאר לעצמנו את חרדתו של האיש הזה. המתח גבר כאשר הדוב קרב אליו ושם את כפות ידו על כתפו השמאלית בלחץ עצום. למזלו, לא ארכה חרדה איומה זו זמן רב. באותה שניה שם הדוב את כף רגלו השמאלית על כתפו הימנית, ובתנועה מהירה וזריזה התרומם למעלה והצליח לתפוס את שפת הבור, השתחרר ממלכודתו ונמלט. האיש ניצל אמנם מציפורני הדוב, אך נשאר לכוד וציפה לנס והנס אמנם הופיע.
כעבור שעות מספר ראה האיש עץ מחטני משתלשל לתוך הבור, חיש מהר עמד על המתרחש – הדוב עמד על שפת הבור ושלשל לתוכו שיח שהצליח לעקרו. בעזרת שיח זה הצליח האוקראיני להשתחרר מכלאו.
לחפש לעשות חסד
לוט עשה חסד במסירות נפש, והרגו את בתו בגלל עשיית חסד. ומדוע על מעשה חסד של אברהם יש פרשה שלמה בתורה ואילו על לוט לא מסופר בתורה?
והסביר אבי זצ"ל: כשראה לוט מצוה לידו עשאה במסירות נפש ממש, אבל לא חיפש מצווה. אם אירע לו לקיים קיימה, אבל לא רדף לעשות חסד. ולא עוד, אלא שלוט שראה מעשה החסד הגדול בביתו של אברהם, עזב את ביתו, ולאן הלך? לעיר סדום, עיר שמופקעת ממעשי חסד. מדוע הולך לשם, הרי אי אפשר לעשות שם מעשי חסד, אלא זו הייתה מהותו של לוט – הוא לא חיפש חסד. ולכן, אע"פ שאם אירע לו מעשה חסד עשאו במסירות נפש ממש, לא האריכו בפרטי מעשה החסד שלו.
משא"כ אצל אברהם שהלך לחפש חסד – כשראה שאין אורחים שלח את עבדו אליעזר להביא מהרחוב, ומכיוון שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה לא עבר איש במקום זה באותו יום, ואברהם לא האמין לאליעזר ואמר "עבד שקרן הוא ולא מהימנא ליה", והלך בעצמו לרחוב והיה ביום שלישי למילתו שהוא יום הקשה ביותר לחולה. ראה הקב"ה שאי אפשר למנוע ממנו מאיש זקן בן מאה שנה וסובל צער על גופו, וביותר צער על זה שאין לו אורחים, הוצרך הקב"ה לשנות את הטבע, ולהביא מלאכים בדמות אנשים כדי שאברהם יוכל לקיים מצוות הכנסת אורחים.
וכבר אמרו בחז"ל הבדל בין דורות הראשונים לדורות אחרונים: דורות הראשונים חיפשו אמצעיים לחייב עצמם במעשר, ואילו בדורות האחרונים חיפשו אמצעים לפטור עצמם ממעשר, כגון שללא הכניסו את הפירות לבית כדי שלא יתחייבו במעשר.
זהו ההבדל המהותי בין אדם המחפש מצווה לאדם המקיים מצווה, שאינו מסתפק בטענה שהוא פטור אלא מכניס עצמו לחיוב.
סגולה לזרע של קיימא
ה'חפץ חיים' ב'אהבת חסד' (חלק ב' פרק ה, בהג"ה ד"ה זוכה) כתב: "ומן התימה על האנשים שמחפשים סגולות שייוולדו להם בנים, ויש שמוציאים זה למאות ולאלפים וכו', יותר טוב שיעשו סגולה הנמצאת בחז"ל – היינו שיתעסקו תמיד במצוות הצדקה וכו', וכן יעשו הרבה אנשים בזמנינו והצליחו בזה".
יכוון שעשייתו לשם חסד
אמר ה'חפץ חיים' לרוקח של העיירה: "כמה אני מקנא בך, שבתרופות שאתה מוכר אתה מציל נפשות". ענה לו הרוקח: "הרי כוונתי לשם רווח ממון". אמר לו ה'חפץ חיים': "מהיום והלאה תחשוב שכוונתך גם על עשיית חסד, וממילא מה שאתה מקבל גם כסף לא יגרע מהמצווה".
ויסופר כי אותו רוקח היה רחוק מתורה ומצוות, ולאחר שיחה זו של ה'חפץ חיים' הלך לדרכו והחל להתעורר מעט מתרדמתו, והתחיל לכוון באמת בכל מעשה לשם גמ"ח. וכמובן החל לדאוג יותר בהכנת התרופות עד שהמעשים השפיעו עליו והתחיל להרהר בנפשו: 'וכי זו המצווה היחידה שיש?! הרי למדתי בצעירותי שיש מצוות תפילין וכו", ואט־אט התחיל לקיים עוד ועוד מצוות עד שנהיה למדקדק בקלה כבחמורה.
אף אנו מקיימים מצוות רבות, אך לעתים בלי משים לב לצירוף המחשבה. וזהו שתיקנו אמירת ה'לשם ייחוד קודשא בריך הוא' לפני קיום המצווה. אם כן, למה נגרע מהמצוות את שלמותן? תוספת המחשבה היא התבלין הנותן טעם נוסף למצווה וחבל להפסיד זאת.
לא התעסק בעסקנות וחסד יותר מדי
ה'חפץ חיים' הוכיח את בנו (הובא בח"ג של מכתבי ה"ח, דף יט) על שמבטל כל זמנו מתלמוד תורה כדי לעסוק במעשי חסד, וכתב: "הלוא ידעת כי גם אני לא רחוק ממידת החסד וההטבה, אבל לא אכלה כל זמני על זה, רק אנוכי מחבר ספרים על מידות אלו ומפיץ אותם בין אלפי ישראל, ולומדים בהם, ובאים לידי מעשה".
מעשה והתדפקו על דלתו של מרן החזו"א זצוק"ל תלמידים צעירים שהתעוררו לעסוק בעניין חשוב לתועלת הרבים. גילם הצעיר עורר בהם ספקות בחיוב המוטל עליהם ליטול משימה זו על עצמם, ובאו לשאול באורים ותומים: כשהשיבם מרן זצוק"ל בשלילה, שאלוהו והרי הוא עניין של 'זיכוי הרבים' ששכרו רב מאוד? השיבם החזו"א על אתר: "הזיכוי הכי גדול לכלל ישראל הוא: לזכות את כלל ישראל בגדולי ישראל. הרפו ידיכם מאחוז בעסקנות זו, שובו לתלמודכם, וכל מי מאתכם שיצא 'תלמיד חכם' זהו עצמו זיכוי הגדול ביותר לדור, שיש עוד ת"ח ועוד ת"ח".
גמילות חסד – בבית
כתב רבי חיים ויטאל (בשער הליקוטים פרשת עקב) שמצוות "ואהבת לרעך כמוך", כמוך ממש, מתקיימת בבת זוגו של אדם.
אמרו במגילה (כג.) למה קוראים ביו"ט בתורה רק חמישה קרואים, משום שמאחרים לבוא לבית הכנסת. ומפרש רש"י, שצריך לטרוח להכין סעודת יו"ט. והקשה היעב"ץ, הרי מלאכת בישול היא לא ממלאכת הגברים, ולמה יאחר מלבוא לביהכ"נ? ותירץ, שבזמן שהנשים עסוקות בבישול צריכים הבעלים לשמור על הבית והילדים.
הרה"צ רבי נפתלי אמסטרדם סיפר, שלאחר נישואיו שאלו רבי ישראל אם הוא עוסק במצוות גמילות חסדים? ענה לו: "אין לי כסף לנהל גמ"ח". אמר לו רבי ישראל: "לא לזה התכוונתי, אלא בבית לאחר נישואין אפשר לעשות כל כך הרבה גמילות חסד עם האשה".
הגאון הרב מטעפליק נכנס פעם בערב חג הפסח לבית המדרש וראה הרבה אברכים יושבים ולומדים. התיישב בפינה ורשם 'פתקאות', אח"כ עלה על הבימה ואמר שיש לו רשימה של בתי אלמנות ובתים שצריכים עזרה ומי מוכן להשתתף במצווה זו. כמובן, שלבקשת הרב מטעפליק כולם הסכימו ונעמדו בתור כל אחד לקבל כתובת, ופלא היה שכל אברך קיבל 'כתובת ביתו', ברמזו כי "עליך ללכת לביתך לעזור לאשתך".
הנהגת הרה"צ רבי דוד בהר"ן
הרה"צ רבי דוד בהר"ן, מגדולי ההוראה בירושלים, התפרסם בקנאותו הגדולה ובמלחמותיו, ופחות התפרסם בלבו הרחום. סיפר הרה"צ רבי שלום שבדרון זצוק"ל, כי פעם ראה את רבי דוד מבחין באשתו שהולכת עם פחי מים, מיד רץ לעזור לה, וראהו שממלמל בפיו "לשם מצוות חסד, לשם מצוות חסד".
כאשר היה בא בערב שבת או ביום חמישי בלילה לבית אחרי,ם והבין שכבר שטפו את הבית לשבת, היה מניח את מנעלי הבית שלו מבחוץ, ונכנס יחף כדי שלא ללכלך את רצפת הבית.
פעם אחת הגיע לתפילת ותיקין ומשום־מה חזר תיכף לביתו ואח"כ חזר לבית הכנסת, והמתפללים שידעו שכל מעשיו הם ע"פ הלכה התעניינו במעשיו. שאלו מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל לסיבת הדבר, וגילה לו רבי דוד בסוד: "מתגורר אני אצל בתי (היה זה אחרי פטירת אשתו). היום שלא ברצוני שכחתי לשטוף את כוס הקפה ששתיתי בחצות הלילה, ועד הבוקר עלולה שארית הקפה להתייבש וקשה יהיה עליה לשטפה, לכן חזרתי אפוא על עקבותיי כדי לשטוף את הכוס בעוד השארית רכה".
רגיל היה מרן הרב מטשעבין, שהתגורר בשכונת שערי חסד, לספר, שרבי דוד היה מקל בשאלות בהלכות פסח, וכשנשאל: "היתכן?! הלוא כל הפוסקים מחמירים בהלכות פסח וכיצד אתה מקל?", היה משיב: "יש לי הרבה חומרות לעשות, ואילו הייתי יודע שאתם תעשו זאת בעצמכם הייתי אומר לכם אותם, אבל יודע אני שתטילו זאת על נשותיכם, וזה אינני רוצה כי כבר יש להן מספיק עבודה".
מנהגו היה להחמיר בכל שבת על זמן ר"ת, אבל במוצאי יוה"כ הקל מפני קושי הצום של בני ביתו שאינם צריכים לסבול מחמת חומרתו.
(מתוך הספר 'מידות והנהגות טובות')
1/138