פ"נ סב זקיננו ר' משולם ז"ל, נלב"ע בשיבה טובה בן חמש שנים // הרה"ג ר' שמואל ברוך גנוט

שמירת הלשון על שוכני עפר

בתחילת חורף תרפ"ב חלה אחד מבעלי הבתים בליובאן ונפל למשכב במין חולי מוזר ולשונו  התנפחה בפיו. כאשר חוליו גבר עליו, הגיע לבקרו הרב דמתא, מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל. ביקש החולה להוציא כל איש מעליו וסיפר לרבי משה את סיבת חוליו. לדבריו, שבוע קודם לכן, בשבת פרשת וירא הקשה כיצד זכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בעבירה החמורה שעשו והודיעו שבניהן הם מאביהן, ודיבר עליהן בדרך בזיון.

בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאד שראשן ופניהן מכוסים ואמרו שהן בנות לוט. הן הוסיפו ואמרו ששמעו את טענתו, ובאו מעולם האמת לענות לו. הן טענו שהיו יכולות לומר שמאחר שהן ממשפחת אברהם וניצלו בדרך נס מסדום, לא היו תולים בהם מעשה עבירה, והיו יכולות לייחס לעצמן את הנעשה במעשה נס. כך שהיו יכולות לומר שהבנים שילדו הם "בן השכינה" כביכול, ולייסד "דת"  חדשה כמו הנצרות. לכן הן קראו לבניהן עמון ומואב, להודיע שכאשר נולד ילד, יש לוולד תמיד אבא בשר ודם, ולהוציא מלב הנוצרים הטוענים שאותו איש ימש"ו נולד כביכול מהשכינה, עפ"ל. לכן זכו ויצא מהן המשיח האמיתי.

עוד אמרו לו בנות לוט שהוא חטא חטא גדול כשדיבר עליהן בדרך בזיון. מאחר שהוא דיבר עליהן בזלזול, הוא ייענש מידה כנגד מידה כמו המרגלים, שדיברו לשון הרע (רש"י במדבר י"ד ל"ז) ותשתרבב לשונו ותתנפח בחולי משונה וכך ימות. כשסיים האיש לספר את סיפורו, היסב את פניו לקיר ונפטר. מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל ראה בכך עניין אמיתי, מאחר שההסבר נראה לו הסבר ראוי.

סיפור מופלא זה, מוכיח לכולנו עד כמה עלינו לשמור על לשוננו, גם על אלו שכבר נפטרו לבית עולמם, מסופר בהקדמה לחלק ח' של שו"ת "אגרות משה". הקדמה אותה כתבו בניו של ה"אגרות משה", שאת דבריהם העתקתי רק במעט שינויי עריכה קלים. לא יאומן כי יסופר!

בשנת תרכ"ו, לאחר פטירתו של הגאון הנודע רבי יהודה אסאד זי"ע, מגדולי רבני הונגריה, דנו ביניהם עסקני הקהל כיצד יפרנסו כעת את האלמנה הרצוצה והיתומים. והנה אחד מהם הגה רעיון מחריד. "בכל יהדות הונגריה ובכל תפוצות ישראל ירצו כולם לרכוש כעת את תמונתו של רבינו המהר"י אסאד, אך מאחר שאין לנו תמונה שלו, כי רבנו סירב להצטלם כל חייו או לאפשר לאיש לצייר דמות דיוקנו, הבה ונלביש אותו בבגדיו, בגדי רבנותו, ניתן ספר בידו, ונניח אותו על כסאו וכך נצלם אותו", הציע האיש.

וכך עשו. הם נטלו את גופו הקדוש של המהר"י אסאד, בעל שו"ת יהודה יעלה, שנפטר זה עתה לבית עולמו, הלבישוהו בבגדי רבנותו, סידרו את זקניו ופאותיו, הניחו ספר קודש בידיו והניחהו על כסאו, וכך התפרסמה לה תמונות של המהר"י אסאד זי"ע בכל תפוצות ישראל, עד ימינו אנו, כאשר כל ההכנסות ממכירת התמונה נמסרו לידיה של הרבנית וילדיה היתומים. תמונה זו נפוצה עד לרגע זה ורבים אינם יודעים שהיא צולמה לאחר פטירתו של המהר"י אסאד, ולא בחיי חיותו.

הקב"ה מעניש את אלו שפגעו בקדושי עליון גם לאחר מותם ומענישם בכל חומרת הדין. כל אלו שהשתתפו בהכנת התצולם של המהר"י אסאד מתו באותה שנה. איש מהם לא סיים את שנתו.

אנשים מרשים לעצמם לדבר לשון הרע ורכילות על יהודים חיים, אך כשאדם נפטר לבית עולמו, אומרים כולם ש"אסור לדבר סרה על נפטרים" ומדברים עליהם אך ורק טובות. האם זה נכון מבחינה הלכתית?

איסורי לשון הרע ורכילות אסורים רק על אנשים חיים ולא על אנשים שנפטרו כבר לבית עולמם. מצד ההלכה אין איסור לספר דברים רעים על יהודים שנפטרו. ואם כך, מדוע מפחדים כולם לדבר רעה על נפטרים? משום שיש על כך "חרם הקדמונים".

הגמרא (ברכות יט, א) אומרת ש"כל המספר אחרי המת, כאילו מספר אחרי האבן". ישנם שתי דעות בגמרא האם המתים אינם יודעים שמדברים עליהם סרה בעולם הזה, או שהם יודעים היטב מה מדברים עליהם, אך לא אכפת להם, ולכן מותר לדבר עליהם לשון הרע. אך, כך נאמר בגמרא, אסור לדבר לשון הרע על תלמיד חכם, צורבא דרבנן, כי אז הקב"ה בעצמו תבע את עלבונו.

ואמנם רבותינו הקדמונים החרימו אותנו ברם בענין זה וכך כותב ה"מרדכי", מרבותינו הראשונים: "ואמרו שתקנת קדמוננו וחרם שלא הוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר". כך כתבו עוד ראשונים ואף הביאו מקור ואסמכתא לכך מדבר המדרש תנחומא. חרם זה נפסק בשולחן ערוך, הכותב בהלכות יום הכיפורים ש"תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים". וכתב המשנה ברורה שלכן מי שדיבר סרה על המתים, עליו לשוב בתשובה שלימה.

* * *

יהודי חרדי ביקר בבית הקברות המקומי בעיירה ברוסיה ושוטט בין הקברים. לפתע צדו עיניו מצבה, עליה נרשמו המילים התמוהות והמוזרות הבאות: "פה נטמן בעלי, אבנו וסבנו ואחינו הרב זנוויל ב"ר פנחס ז"ל, נלב"ע בן י"ב שנים, כי הם חיינו תנצב"ה". האיש ההמום הבחין בכיתוב דומה גם במצבה הקרובה עליה נרשם: "פ"נ סב זקיננו ר' משולם ב"ר זבולון ז"ל, נלב"ע בשיבה טובה בן חמש שנים כי הם חיינו, תנצב"ה". האיש ההמום, שלא הבין כיצד ילד בן חמש או ילד בן שתיים עשרה, הוא גם בעל, אבא וסבא, נכנס לבית הדרש המקומי ושאל את הנוכחים לפשר שתי המצבות המוזרות והמופלאות. המתפללים הפנוהו לרב העיירה, והרב קיבל את פניו בחביבות וסיפר לו את סיפור המצבות: "וכי אנו לא אומרים כל יום כי הם חיינו ואורך ימינו?"- אמרתי בדרשתי- "כל יום שבו האדם לומד תורה, נחשב ליום בו הוא חי, אך יום שלא למד בו תורה אינו נחשב ליום של חיים"..

באותו יום, כך מספר הרב, הופיעו אצלי בחדרי ר' זנוויל ור' משולם, שני יהודים מבוגרים מהקהילה. הם אמרו שעד לרגע זה הם לא למדו תורה ומיום זה ואילך מקבלים הם על עצמם שלא להפסיד ולו יום אחד מלימוד התורה, והם ביקשו שעל המצבה שלהם יירשם גילם, לפי השנים בהם הספיקו ללמוד תורה ולהשתתף בשיעורי תורה. ר' זנוויל נפטר לאחר 12 שנה ור' משולם לאחר 5 שנים, ואת המילים "כי הם חיינו", אמר הרב, אני הוספתי מעצמי…

בחג הפסח האחרון התחילו רבבות לומדי הדף היומי בלימוד מסכת בכורות. אלו שמביטים על מסכת שלימה, רואים הר גבוה, לא תמיד ניתן להשגה, אך אלו שמביטים על הדף האחד של אותו היום, רואים רק דף אחד, והנה, דף מתחבר לדף, שעה לשעה, ולבסוף- מסיימים את כל המסכת, יום לאחר חג השבועות…