"וַיַּאֲמִינוּ בַּד' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א)
הרב הקדוש רבי דוד מטאלנא זצוק"ל, הגיע פעם בדרכו לאכסניית דרכים ללינת לילה.
היהודי בעל הפונדק חרד לקראתו, וקבלו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות. הוא הכניס את הרבי עם המלווים אל 'חדר האורחים', שם הגיש בפניהם מעט משקה ומיני תרגימא. בינתיים ניגש הגבאי החרוץ לבעל הבית, וברר אם ניתן לקבל כאן עבור הרבי חדר צדדי, נפרד משאר חדרי האירוח, בו יוכל לעבוד את בוראו בהשקט כדרכו.
הפונדקי ענה, שאכן יש חדר מפואר [סויטה] למעלה בקומה השניה, הנפרדת משאר החדרים הממוקמים כולם בקומה הראשונה, אלא שאתמול הגיע גביר נכבד, ששילם עבורה במיטב כספו, והוא אמור לשהות כאן כמה ימים.
אך הגבאי, כדרכם של גבאים, לא ויתר, וברצותו לסדר עבור הרבי את הטוב והנוח ביותר, תחב אל תוך ידו של בעל הבית 'מטבע' יפה כדי שיגש אל הנגיד לבקשו, שמא יואיל בטובו לוותר לכבוד הרבי, מאחר שעיקר מה שנצרך הצדיק הוא לשקט ומנוחת הדעת, כדי שלא תפריע לו ההמולה שבקומה הראשונה מעבודת קודשו.
שתדלנותו של הגבאי הניבה פירות, ואכן לאחר זמן מה חזר המארח אל הלובי, שם המתינו עדיין הרבי ופמלייתו, ואמר שברוך ה', הכל הסתדר באופן הטוב ביותר. הנגיד שכבר ידע את שמעו של הרבי ר' דוד'ל, שהיה מפורסם כאחד מגדולי צדיקי הדור, נענה בחפץ לב, והחדרנים למעלה כבר מסדרים ומנקים את החדר, כראוי לכבודו של מלך, מאן מלכי רבנן (גטין סב.).
לאחר שהכל היה מסודר ומצוחצח, עלה הרבי עם מלוויו אל החדר שהוכן עבורם.
לאחר תפילת מעריב בבית הכנסת הקטן שבאכסניה, בקשו בעל האכסניה וזוגתו להתקבל בקודש פנימה. הגבאי רשם להם 'פתקא' כנהוג, והם נכנסו אל הרבי.
משנכנסו אל הצדיק, הגיש האיש את הקוויטל ברטט, והרבי ישב בנינוחות זמן מה ועיין בתוך הפתקא. לאחר מכן שטחו את צרתם בפני הרבי, וספרו על דוחק הפרנסה המעיק עליהם. הרבי ענה להם את תשובתו, והם יצאו מן החדר בשקט.
בדרכם למטה בחזרה את הקומה הראשונה, חלפו דרך החדר שבו התאכסן עתה אותו נגיד, שפינה את חדרו עבור הרבי. והנה שומע הגביר את בני הזוג בשיחתם ובהלוכם על פני המסדרון, כשהגברת בעלת האכסניא אומרת לבעלה בנחרצות: "אבער דער רבי איז דאך ניט מוותר, הער האט געזאגט קלארע ווערטער, אז הער וויל דאס גאנצע צווי הונדערט רובל!". [אבל הרבי אינו מוותר, הוא אמר במילים ברורות, שהוא רוצה את כל המאתיים רובל!].
המשפט הזה ששמע הגביר בדרך אגב, סקרן אותו מאוד. 'מאתים רובל' היה בזמנם סכום נאה ביותר, והוא היה מסוקרן לדעת במה דברים אמורים.
הוא המתין אפוא לשעת הכושר, ולאחר שעה קלה כשיצא לפינת הקפה, למזוג לעצמו כוס תה חם בטרם יפרוש ללינת הלילה, פגש את בעל האכסניא, שכבר הספיק להתיידד עמו מעט בשהייתו במקום, ושאלו לפשר מאתיים הרובל שהרבי דרש מהם.
* * *
שח לו בעל המלון דברים כהווייתן: "כשבקשנו הברכה מהרבי בדבר הפרנסה, כפי שכבר הזכרנו בקצרה גם בפיתקא פנימה, הפתיע אותנו הרבי באומרו: 'אעניק לכם 'ברכה טובה' [א גוטע ברכה!] אבל בשביל ה'כלים', כלומר כדי שיהיה לברכה על מה לחול, צריכים אתם לתרום 'מאתיים רובל' לצרכי צדקה שהנני מתעסק בה כעת!'.
"שנינו נדהמנו, אני ואשתי", ממשיך הפונדקי בסיפורו, "כי היה זה בדיוק הסכום המונח אצלנו בתוך 'קופת חסכון' לעת הצורך. הרבי ברוח קדשו כיוון בדיוק אל הסכום המדוייק שבקופה!
"מתחילה נבוכותי מאוד בדבר, כיצד ארוקן בבת אחת את כל הקופה שחסכנו בעמל של שנים? אך אשתי משום מה מתעקשת בדבר, ובאמונתה התמימה בכוחו של 'צדיק גוזר' חוזרת ואומרת, שהרי הרבי אינו מוותר, והוא אמר במילים ברורות שהוא רוצה את כל המאתיים רובל!".
למחרת בבוקר לאחר תפילת שחרית, בטרם יצא הרבי לדרכו, נכנסו שוב בעל האכסניא ואשתו, והניחו על השולחן את כל תכולת קופת החסכון בשלמות, מאתיים רובל במזומן לפדיון נפש!
הצדיק העניק להם את ברכת קדשו בטוב לב, והם יצאו ללוות את הרבי עם כל הפלמיא לדרכם.
בצאתם מן האכסניא, בטרם עלה הרבי הקדוש אל הכרכרה שהמתינה עבורו, נתן את מבטו אל הבית וסביבותיו, והתעניין בנעשה בחצר ובשדה הסמוכים. בעל הבית מצידו ענה על שאלותיו של הרבי, אף כי התפלא מעט לפשר ההתעניינות המוזרה של הרבי בשדה אחוזתו…
הרבי הרהר רגעים מספר בדבר, ולאחר פנה את בעל הבית ואמר:
"שמע נא לעצתי, דומני שאין השטח שיש כאן באחוזה קטנה זו מנוצל כראוי- מדוע תעמוד כאן 'אכסניא' קטנה כזו של פונדק דרכים בלבד? הרי יכולים אתם להוסיף כאן עוד כמה קומות… להגדיל ולהרחיב את הבנין, שיהיו בו יותר חדרים וגם חדר אוכל רחב ידיים, מטבח מפואר ומחודש וכו'. הרי המקום הזה נמצא בפרשת דרכים, יש גם צורך גדול וביקוש לבית מלון רחב ידיים. הנה כאן בשדה", הצביע הרבי על השדה הפתוח שלפניהם, "יש מקום די והותר בשביל להקים רפת גדולה לבקר ודיר רחב ידיים לכבשים, כדי שתוכלו למכור לכל תושבי הסביבה חלב למשקה ובשר לשחיטה. ושם בפאתי החצר דומני שעומד 'מחסן' מיותר, למה לא תנצלו את המקום להקמת 'לול תרנגולים' משובח… הרי כל זאת לא יפריע כלום לכל גידולי השדה המבורך שתמשיכו לזרוע בו, ולמצוא בו בעזרת השם יתברך הרבה ברכה!".
הפונדקי הפשוט עמד משתומם, הוא מעולם לא העז להעלות על דעתו, אף לא 'עשירית' מתכנית הענק שהציע כאן הרבי במילים ספורות… אך זאת ידע נאמנה, שצדיקים אינם מוציאים מפיהם שום דבר לבטלה, חלילה. לאחר שנפרד מן הרבי לשלום, התיישב עם אשתו והעלה על הכתב את כל התוכנית שהציע הרבי כדי לקיימה במלואה הלכה למעשה!
* * *
חלפו חמש שנים, ושוב הזדמן אותו גביר אל המקום. הוא לא האמין למראה עיניו. בהגיעו ראה לפניו בית מלון ענק ומפואר. אורחים רבים נכנסים ויוצאים ומתקבלים בידיים נאמנות של משרתים רבים. במרחק עמדו רפת ודיר חדשים וגדולים, הומים פרות וכבשים לרוב, ומה התפלא לשמוע קול קרקורם של תרנגולים שעלה מן הלול שבפאתי החצר.
כשנכנס פנימה קבלו בעל המלון בכבוד רב. הוא היה לבוש בחליפה מגוהצת ומכובדת, כראוי וכיאות לבעל אחוזה כולה… הוא ברכו לשלום, והגביר שאלו תכף על המהפכה הגדולה שבכל האחוזה הקטנה הזו.
"הלא בביקורי הקודם כאן לפני מספר שנים, לא עמד כאן כי אם פונדק דרכים קטן! מה קרה כאן? איך צמח כאן מלון פאר שכזה? מנין הרפת הגדולה ובעלי החיים הרבים כל כך?", לא הסתיר האיש את התפעלותו ופליאתו.
בעל המלון גילה בפניו, שכל זה הוא בדיוק פרי תכניתו של הרבי הקדוש מטאלנא, ששהה כאן עמו יחדיו בלינת הלילה לפני כחמש שנים, ובדקות מספר לפני פרדתו הגה את כל התכנית המפורטת הזו!
הגביר שמח בהצלחת רעהו, אך שאלה אחת נקרה במוחו- מדוע נצרך הרבי לקחת מבני הזוג את כל המאתיים הרובל שצברו וחסכו בעמל רב כל השנים?
בהמשך דרכו נכנס אל העיר טאלנא, והציג את שאלתו בפני הרבי.
"מדוע לא תבין?", ענה הרבי ר' דוד'ל בחכמת אלוקים שבקרבו, "הרי אותם מאתיים רובל היה ה'עבודה זרה' שלהם! הם השליכו את כל יהבם לעתיד חייהם באותם מאתיים רובל, ובכך סתמו את הצינורות, ולא נתנו לברכת השם יתברך להיכנס את לביתם. לפיכך נאלצתי להוציא את העבודה זרה הזו מביתם. לאחר שפינו וניקו את הקופה, והשליכו כל יהבם על ה' ועל ברכת עבדיו הצדיקים, יצרו כלים מחודשים להשפיע עליהם רוב עושר וברכה מרובה.
המוסר הוא לכל אחד: השליכו את העבודה הזרה שלכם, ותתחילו לבטוח בה'!!!
* * *
הגאון הצדיק רבי נחומק'א מהורודנא, מורו ורבו של מרן החפץ חיים זצוק"ל, מפורסם היה גם בתור 'גאון' בחסד, הואיל והיה מרבה בעשיית החסד, ומנהל גמח"ים שונים לטובתם של ישראל.
פעם אחת, בעוסקו במצווה נחוצה של פדיון שבויים, נזקק לסכום כסף גדול. הוא ניגש לאחד מעשירי העיר, ובקש 'הלוואה' על מלוא הסכום, עד למחרת בשעת שתיים עשרה בצהרים.
נענה העשיר ואמר, שעל פי רוב נמנע הוא מהלוואות ענק שכאלה, לאחר שכבר 'נעקץ' כמה פעמים… אבל ביודעו את ישרותו ואת אחריותו של רבי נחום, נאות הוא לחרוג הפעם מגדרו, והלווה לו את כל הסכום.
למחרת כשעבר ר' נחום ברחוב העיר בשעה רבע לשתיים עשרה, פגש באקראי באותו עשיר, וברכו לשלום. הנגיד נענה גם הוא בברכה לעומתו, והזכירו בדבר פירעון ההלוואה, בהוסיפו שאם כבר מוכנות המעות בידו, הרי שיוכל לפרען עתה, ולא יצטרך להטריח עצמו אחר כך לעלות לביתו.
חייך רבי נחמוק'ה, ואמר: "וכי מנין לי סכומים אדירים שכאלה? לא מיניה ולא מקצתיה…"
פני העשיר האדימו מכעס, והוא החל רוטן ורוגז: "אשר יגורתי בא! הלא כבר אתמול חששתי מהלוואה גדולה שכזו! והנה כבר התברר שטעיתי בסומכי על יושרך! ועתה, מזומן אתה אחר כבוד לבית הדין שם כבר יפסקו את דינך, כדין לווה ואינו משלם!!!"
"לאט לך!", ענה רבי נחומק'ה בשלוה, "מדוע רץ אתה כבר לבית הדין, הלא עדין רבע שעה שלמה לפנינו…
צחק הגביר ואמר: "אם כך מזומן אתה בשתים עשרה וחמישה לבית הדין!", ועזבו בחמת זעם.
רבי נחום הצדיק, שנודע כאיש של אמונה וביטחון איתן, המשיך בדרכו הביתה בהשקט ובבטחה, כמי שכבר מונח הכסף באמתחתו…
והנה חמש דקות לפני שתיים עשרה נשמעה דפיקה בדלת הבית; בפתח עמד חתן צעיר, שביקש להפקיד את כספי הנדוניה שקיבל מחותנו, באחת מקרנותיו הנאמנות של רבי נחום. הוא התקבל בסבר פנים יפות, רבי נחמוקה התיישב עמו במתינות ובמנוחת הדעת, ורשם את כל פרטיו של האיש בתוך 'ספר הקרנות' המיוחד, שהחזיק בנאמנות עבור כל הפקדונות שתחת ידו [כנהוג בימים ההם, טרם עידן התפתחות הבנקים כבזמנינו].
מששאל רבי נחום את החתן הצעיר באיזה סכום מדובר, נקב הלה בדיוק באותו סכום שלווה אתמול רבי נחום מן העשיר, חושבנא דדין כחושבנא דדין!
תכף כשסיימו, יצא רבי נחום עם הכסף המוכן בידו לביתו של העשיר, וסילק את כל החוב במזומן עד הפרוטה האחרונה, לתדהמתו הגדולה של העשיר.
"איך הצלחת לגייס סכום גדול שכזה בתוך רבע שעה?", תהה העשיר.
ענה לו ר' נחום תשובה ניצחת, ולמדו פרק במידת הבטחון:
כאשר בטחונו של הבוטח מוגבל בשכלו בציורי העזרה שבדרכי הטבע, הרי נותן לו הקב"ה בדרך הטבע, אך כאשר בטחון איש ישראל בקונו אינו מוגבל בכלום, רק הוא סומך בלב שלם על אחד יחיד ומיוחד, שכל היכולת בידו, הרי ממציא לו השם יתברך דרכים שונות לישועתו, גם בדרכי פלא ונס!
(מתוך הספר טיב המעשיות, ויקרא)
נפלא ביותר