הרב ישראל ליוש
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. (אבות ה יט)
מדוע בחר התנא, שואל ה'חתם סופר', להדגיש את ההבדלים בין אברהם אבינו לבלעם הרשע לפי תלמידיהם, הרי מידות אלו כבר נעוצים בהם עצמם, באברהם אבינו ובבלעם הרשע?
אלא, המשנה באה ללמד אותנו שאדם נמדד עפ"י תלמידיו, ישנם בני אדם מפורסמים בחכמה וביראת שמים, ומכל מקום נחלקו עליהם הדעות אם צדיקי אמת הם. מידותיהם של התלמידים יפשטו את הספק, אם הם מצליחים בתורה וביראה ומידותיהם טובות ואצילות, סימן יפה הוא לרבם שדרכו אמת וישרה, אך אם תלמידיו נגועים בכל מידה רעה, אות הוא לרשעותו של רבם.
על כן לא חילקה המשנה בין אברהם ובלעם, כי יתכן שמהתנהגותו של בלעם עצמו קשה היה לבחון אם צדיק הוא אם לאו, הרי גם הוא היה נביא כמשה, ועסקיו היו בעניינים רוחניים, בירך וקילל בשם ה' ועוד, אך מידותיהם הרעות של תלמידיו, העידו עליו והכירו לרבים את ההבדל הברור בין אברהם אבינו לבלעם הרשע.
***
הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד שיום ההילולא שלו חל בערב שבת, י"א בתמוז, היה תלמיד מובהק לרבו מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע. לא רק תורה ויראה למד מרבו, גם מידותיו הנעלות היו מתורת רבו, והיטיב הכירו את רבו עפ"י מידות תלמידו, ותלמידו ייצג בכבוד את תורת המידות של רבו.
בספורים הבאים תודגש מידה אחת מיני רבים של הרב והתלמיד, מידת הענווה…
כאשר היה רבי אלחנן מופיע בבתי כנסת כדי להתרים את הציבור לטובת ישיבתו, היה בורח מן הכבוד, הוא פנה לכותל המערב וסירב לשבת במקם הראוי לכבוד תורתו, במזרח בית הכנסת.
פעם שאל אותו אחד המארחים: "וכי זו דרך ישרה…? האין זו ענווה מדומה…?"
"שאלתי את מורי ורבי ה'חפץ חיים'" – ענה לו רבי אלחנן – "איזה דרך יבור לו אדם כמוני, הלא כאשר אשב בשולי בית הכנסת, יתכן שמתהלל אני בענוותנותי…?, ויען לי החפץ חיים: "'מעשה מוציא מידי מחשבה, ואין מחשבה מוציאה מידי מעשה', עדיף לשבת במערב מלשבת במזרח ולהרהר רק בלב שאינך ראוי לכבוד הזה…"
***
כשחזר פעם לישיבה אחר מסע ארך וממושך, ועלה על הדוכן למסור שיעור, קידמו אותו תלמידיו בשירה אדירה 'צדיק כתמר יפרח'. ענוותנותו הטבעית סלדה מהכבוד הזה ופניו כאילו זעקו לתלמידים: "הפסיקו לשיר…", אך הערצתם הרבה ושמחתם העצומה לקראת בוא רבם לאחר תקופה ארוכה שלא ראוהו, גרמה להם להמשיך לשיר לכבודו.
תיכף סגר רבי אלחנן את הגמרא, ירד מהדוכן ואמר: "פראים…! אינני יכול ללמוד עם פראים…!".
***
כאמור, את התייחסותו ל'כבוד' וסלידתו ממנו ומהשירה לכבודו, למד רבי אלחנן מרבו ה'חפץ חיים'. היה זה באחת מלילות 'שמחת תורה' בשנותיו האחרונות. ה'חפץ חיים' בא לישיבה להשתתף בהקפות ולשמוח בשמחת התורה עם תלמידיו. קשה לתאר במילים את האווירה הרוממה ששררה שם, אור יקרות בהק מפניו הקדושות של ה'חפץ חיים', והשמחה פרצה גבולות. מידי פעם השמיע החפץ חיים אמרות ופירושים על פסוקי הזמירות וסדר ההקפות, ותלמידיו המעריצים מסובבים אותו בהערצה ושותים בצמא כל תיבה שיוצאת מפיו הקדוש, ומיד בסוף כל אמרה, שבים אל השירה והשמחה והריקודים התחזקו ביתר שאת וביתר עוז…
לפתע החל אחד התלמידים לשיר את הניגון הישיבתי הידוע: 'צדיק כתמר יפרח', וכל בני הישיבה הצטרפו אליו בהתלהבות והקיפו את ה'חפץ חיים' בתשואות רמות ובהתרוממות עילאית לכבוד רבם הנערץ.
פני החפץ חיים החווירו כסיד, בידו הימנית כיסה את פניו כבקריאת שמע, ותלמידיו הקרובים אליו שמעו אותו לוחש לעצמו: "עלי בכל זאת להמתין עד סוף ההקפות… בשביל כבוד התורה כדאי לסבול ביזיונות…"
***
כך גם נהג רבי אלחנן כאשר התאספו בברנוביץ קהל רב ורבנים לכבוד מפעל 'קרן התורה'. רבי אלחנן סירב לשבת בשולחן הכבוד, ולמרות הפצרותיהם של הגבאים מארגני האסיפה, לא התיישב במזרח בית הכנסת ונעמד מאחורי הבימה בין הקהל.
בתוך נאומו של הגאון רבי טוביה הורביץ זצ"ל אב"ד סאנוק אמר: "יהודי ברנוביץ, הידעתם מי שרוי בתוככם…?! הידעתם מיהו רבי אלחנן…?!" והפליג בשבח תורתו ויראתו, רבי אלחנן כלל לא הספיק לשמוע את דבריו, מיד כאשר שמע את תחילת שמו, נמלט מבית המדרש, כאדם הבורח מפני האש…
1/113