"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ" (י', א')
כתבו בעלי המוסר, כי נדב ואביהוא ראו בהנהגת הזקנים הנהגה חלשה, שבגלל זקנותם רפו ידיהם ואין בכוחם עוד להנהיג את ישראל ביד רמה. הם ראו בצער את העובדה כי חדשים לבקרים מתקבצים חלקים נרחבים מהעם, ומתלוננים ומתרעמים נגד משה ואהרן על דא ועל הא, וסברו כי לא תהיה שום תקנה לעם, עד שהצעירים יתפסו את רסן ההנהגה וישלטו על העם היטב, בחוזק וגבורה.
והגם שהיתה כוונתם לשם שמים, להדריך את כלל ישראל בדרך איתנה וחזקה, והמניעים היו טהורים וקדושים, טעות מושרשת היתה בידם, שכן אין תחליף להנהגת הזקנים. אין הנהגה טובה יותר מהנהגת הזקנים!
טעות זו גם עמדה בשורש החטא שהורו הוראה בפני משה רבם, מוסיף מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, בספרו 'שיחות מוסר'. המסקנה הזאת שהסיקו כי הצעירים טובים ומועילים יותר מן הזקנים, היא זו שגרמה להם להיחפז ולהורות הוראה בפניו. הם לא ראו צורך ליטול עצה ממנו, ופעלו על דעת עצמם, והיה בזה גילוי מילתא שאינם כפופים לרבם, גם אם כבודו חשוב ונשגב בעיניהם.
ונקודה זו מצינו בחז"ל אודות נדב ואביהו, במקום נוסף: "נדב ואביהו. מה תלמוד לומר בני אהרן? ממשמע שנאמר נדב ואביהוא איני יודע שבניו היו? אלא שלא חלקו כבוד לאהרן. 'נדב ואביהוא' – לא נטלו עצה ממשה, 'איש מחתתו' – איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה" (תו"כ א, לב).
נמצא, כי למרות שודאי התכוונו לשם שמים, היתה כאן תביעה על שלא חלקו כבוד זה לזה ולא ביטלו דעתם לרבותיהם, בכך שלא התחשבו לשאול אותם בדבר הלכה.
זהו יסוד התורה ויסוד היהדות! כלל ישראל יונק את כוחו והצלחתו אך ורק מזקני הדור וחכמי התורה. חז"ל אומרים במדרש (ויקרא רבא יא, ח): "ולזקני ישראל – אמר רבי עקיבא נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם".
סוד ההצלחה הוא נטילת עצה מן הזקנים, וכפיפות מוחלטת לדעתם.
מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, רגיל לומר כי עודנו זוכר משנות ילדותו ברוסיה, כי גם הנשים הפשוטות היתה להם הבנה כי החכמה מצויה דוקא אצל גדולי התורה, שהם בחינת 'חכימי דיהודאי' הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא, והם ברוחב בינתם יכולים להכריע בכל דבר וענין. כאשר היו באות אל הרב לבקש את הכרעתו אמרו פתגם באידיש: "אוואו ס'איז די תורה דארטן איז דא די חכמה". ["היכן שיש תורה יש חכמה"].
"ברוך שבחר בהם ובמשנתם"
בספר 'משנת חכמים', לרבי משה חגיז, אחד מגדולי התורה המופלאים שזרח אורם לפני כשלוש מאות שנה, אשר בעל ה'נודע ביהודה' בהסכמת ספרו כתב עליו: "רב תנא הוא כחד הראשונים!", כותב כך: "וזה כלל גדול אצל אמונתנו אמונת ישראל דבאמונת חכמים הכל תלוי בה!", (סימן תקי). ובמקום אחר כתב: "ואם תראה מי שמפקפק בדבריהם ואפילו בשיחה קלה יהיה בעינך ככופר בכל התורה כולה", (ראה שם סימן תקיב).
זהו אחד האמונות הבסיסיות עליה מושתתת הדת והאמונה היהודית!
הרמב"ן כותב (דברים יז, יא): "אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצוותם". זה נכלל בכלל הלאו הנזכר בתורה: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".
הסבר נפלא על ענין ציווי תורה זה, אמר פעם הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ"ל, בעל 'חיל המלך', בכור בניו של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל,
אמנם אין כאן המקום להאריך אודות אישיותו הפלאית של רבי חיים יעקב; על עוצם גאונותו ובקיאותו המופלגת בכל מכמני התורה, על צדקת מעשיו וטוב ליבו. אולם רק נציין כי היה תלמיד מובהק של רבותינו: מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל 'אבן האזל', ומרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', ושניהם שמו עיניהם עליו לגדלו ולחכמו, והיה חביב ונערץ אצלם באופן נדיר. רוב ימיו שימש כאחד מגדולי הרבנים והפוסקים בארצות הברית והשפיע רבות על חיי התורה והדת וצביון היהדות במקום מושבו. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל ושימש כרבה של העיר 'פרדס חנה'.
רבי חיים יעקב הסביר, מה פשר הציווי לשמוע בקול דברי חכמים, כאשר האדם יודע בוודאות כי ההוראה שהורו לו הוא ההיפך הגמור מן האמת? או יותר נכון, כיצד מסוגלת התורה לחייב אדם להאמין בדבר שהוא משוכנע במאת האחוזים שאינו כן?
הוא הסביר זאת בדרך משל:
שני אנשים נשאלו ביחד איזה צד מרוחות השמים נמצא לימינם, צד דרום או צד צפון? השיב האחד צד דרום לימיני, נענה השני ואמר דוקא צד צפון לימיני. האם בהכרח שאחד מהם משקר? בודאי שלא! הלא בהחלט יתכן כי כל אחד מהם עומד בכיוון שונה, הראשון פניו למזרח ונמצא ימינו פונה לצפון, ואילו השני פניו למערב ומשום כך ימינו בדרום. אך כאשר יעמדו בכיוון אחד אז יסכימו בודאי על תשובה אחידה.
הנמשל, הטעים רבי חיים יעקב, הם חכמי ישראל וזקני הדור. פעמים נראה לאדם כי הוראותיהם אינם מובנות וכי היו צריכים לומר אחרת. אין זה משום שדעתו היא הנכונה, עליו להבין כי הוא פשוט אינו עומד בכיוון הנכון, וכי זה מה שגורם לו להיות משוכנע במאת האחוזים כי החכמים טעו בדבריהם.
אילו היה עומד גם הוא בכיוון הנכון, לצד חכמי התורה וזקני הדור, ומביט כמותם על הדברים, בצורה נכוחה, מהמיקום הגבוה בו הם עומדים, ומבעד למשקפי התורה הבהירים שלהם, גם הוא היה רואה את הדברים בצורה שונה ומפוקחת, ומסכים על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, ויֵדע להצביע בבירור שקולעים הם אל האמת, וכיצד דעתם נגזרת אך ורק מדעת התורה הקדושה, ודרכם מנַווטת ומנוּּּוטת על פי רצונו יתברך בלבד.
ברוח הדברים, סיפר הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד במודיעין עילית:
שמעתי מאחד הרופאים שטיפלו בהגאון הצדיק רבי דב יפה זצ"ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים', בערוב ימיו בבית החולים, כי כאשר ניגש יום אחד לתת לו תרופה מסויימת, הוא בירר אצלו קודם כנהוג אם יש לו רגישות לתרופות אחרות, ובאיזה תרופות הוא מטופל כעת.
שאל המשגיח את הרופא בחיוך: "למאי נפקא מינה? הרי אתה רוצה להעניק לי תרופה זו ומה משנה איזו רגישות יש לי לתרופות אחרות, או מה אני לוקח מלבד תרופה זו?".
הסביר הרופא למשגיח בהרחבה: "תראה, לפני שמעניקים לחולה תרופה מוכרחים לדעת את כל מכלול מצבו של החולה; לפעמים שילוב תרופה ממשפחת תרופות מסויימת עלולה לבטל השפעת תרופה אחרת. לפעמים תרופה אחת מועילה ללב אך מזיקה במצבים מסויימים לכליות, או לחילופין תרופה שמועילה לתפקוד הכבד מזיקה במצבים מסויימים למעיים. כך כל תרופה ותרופה ושיקוליה ופרטיה, ולכן אסור בשום פנים לתת תרופה לחולה לפני שמוודאים את מצבו המדוייק".
כשיצא הרופא מחדרו, פנה המשגיח למקורבו ששהה סמוך למיטתו, ואמר: "שמעת איך נותנים תרופה? כשהולכים לתת תרופה לחולה מוכרחים לדעת את כל המכלול שלו! ניתן ללמוד מזה הרבה לעבודת השם!"
"לדוגמא", אמר המשגיח, "בענין תוכחה. כשיש צורך על פי הלכה להוכיח מישהו. יש כאלה הנוהגים להוכיח בפראות, בהתפרצות, ללא מחשבה מדוקדקת על כל מכלול הבעיות שעלולה התוכחה לגרום לזה שהוכיחוהו, או מה מצבו הרוחני הכללי, ולא משקללים רווח למול הפסד".
"מדברי הרופא למדנו היום", אמר המשגיח, "כי דבר ראשון לפני שמוכיחים מישהו יש לברר ולוודא היטב מה הן רגישויותיו? מה מצבו הכללי? בכלל לא בטוח שניתן להוכיח אותו, לפעמים לא רק שלא יועיל אלא אף עלול להזיק, ולזה צריך שיקול דעת והבנה של רופא מומחה".
חשבתי להשתמש עם דוגמא זו גם בנוגע לעניין אמונת חכמים:
אוי לו לחולה הפשוט, שאין לו הבנה בסיסית באופי המחלות השונות ורפואתן, אם יסתמך על הבנתו, ובניגוד לדעת הרופא ישלוף מן הארון תרופה כלשהי שנראית לו כתואמת עבורו, וכמי שתביא לו מזור למחלתו. הרי הוא עלול להחמיר את חוליו ולחרוץ את דינו למוות חלילה.
כל בר דעת מבין, כי דוקא רופא שהתמחה שנים ארוכות בתחום הרפואה, שלמד לעומק את מהות המחלות, טבען של התרופות והשלכותיהן, ובנוסף מכיר היטב את מכלול מצבו של החולה, יכול ומסוגל להכריע איזו תרופה תועיל לכל מחלה ובאיזה מינון מדוייק זקוק לה כל חולה וחולה.
כך גם צריכה להיות הגישה כלפי חכמי התורה וזקני הדור:
חז"ל אומרים: "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא" (זוהר הקדוש, פרשת תרומה). כל הבריאה נבראה כמתכונת תואמת לתורה הקדושה וקיום מצוותיה, וכל ההתנהלות בה אמורה להיגזר ממנה, והיא זו שמדריכה ומנווטת כיצד להסתכל על כל דבר בבריאה בצורה נכונה, תכליתית ואמיתית. לכן רק חכמי ישראל וגדולי התורה שהתמחו בתורה מסוגלים בעיניהם, עיני הבדולח, להכריע על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל.
רק הם השואבים את כל השקפת עולמם מהתורה, מסוגלים להבחין בין קלא אילן לתכלת, בין מעשה אשר יעשה למעשה אשר לא יעשה. כי באמצעות חכמת התורה כל מכלול הבריאה בוהקת למול עיניהם בצורה מפוקחת ובהירה. התורה פתחה בפניהם צוהר להבין הבנה חודרת ומעמיקה, נקיה וטהורה, על כל דבר שמביטים בה.
אדם שלא זכה להגיע לדרגתם של גדולי התורה וזקני הדור, ועומד ומערער על החלטה או הוראה שהורו, דומה לאותו חולה נבער מדעת, גס רוח, שמעולם לא רכש זיק הבנה ברפואה, ומתיימר לחרוץ את גורלו בידו, ליטול תרופה פלונית, או להימנע מלקיחת תרופה אלמונית…
נקודה זו, היא מהדברים הצריכים חיזוק תמיד, ובפרט בדורות האחרונים דור 'עקבתא דמשיחא', לחלוק כבוד לתלמידי חכמים, ולהתבטל ביטול מוחלט כלפם וכלפי דעתם. זוהי אמונת חכמים!
"כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר"
כאשר זוכה האדם להאמין בחכמים בצורה גמורה ומוחלטת, לפעמים מזכהו הקדוש ברוך הוא לראות בחוש את כוחם הגדול.
זהו לא סיפור יחידי, יוצא מן הכלל. סיפר הגאון רבי יצחק וולך שליט"א, תלמיד חכם חשוב בירושלים, כי בתחילת שנות הי' כאשר למד בישיבת פוניבז', שהה מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, במסע גיוס כספים בחוץ לארץ, ובעודו שם לפתע חלה בצורה קשה, והרופאים ביקשו לקטוע לו את רגלו, רחמנא ליצלן.
מתוך צער ותוגה, שלח הרב מפוניבז' מברק שאלה למרן ה'חזון איש' זצ"ל, אם להיענות לדרישת הרופאים. ה'חזון איש' השיבו על אתר בהאי לישנא: "לא שייך שאיש חי ורב פעלים כמו הרב מפוניבז' יהיה בלי רגל".
הרב מפוניבז' הסיק מן התגובה לא להסכים לקטיעת הרגל, וכעבור ימים אחדים אכן השתפר מצבו, ובחסדי שמים נותר עם שתי רגליו עד יומו האחרון.
זהו כח התורה של ה'חזון איש'!
הקטר האחורי שסייע בדחיפת הרכבת
כאשר אנו עוסקים בעניין אמונת חכמים והתבטלות לתלמידי חכמים, ברצוני להזכיר את אימי הצדקנית ע"ה, אשר ענין זה היה חדור בעצמותיה, ושימש אצלה כאבן יסוד כל ימי חייה.
במסגרת פעולותיה הכבירות להשיא יתומות, להרנין אלמנות ולשמח נדכאים ושבורי לב. תעשיית חסד גדולה שניהלה בעשר אצבעותיה, היתה מכתתת רגליים בקביעות בין בתי גדולי התורה וחשובי האדמורי"ם לקבל את תמיכתם הכספית, ולבקש את עזרתם בפניות שונות. בכל פעם נכנסה בכזו הכנעה והתבטלות שהפעימו כל רואיה.
אגב, העידו באוזננו גדולי התורה, אלו שאמא היתה רגילה לפקוד את מעונם, כי כמעט אף פעם לא באה בשביל ענייניה הפרטיים, כל בקשותיה וענייניה עסקו בדרך כלל אך ורק בענייני הכלל.
להבדיל בין חיים לחיים, אבי מורי שליט"א מספר, כי פעם המתין עימה בביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל בשעת קבלת הקהל ולפתע הבחין כי פניה השתנו, אזיל סומקא ואתי חיוורא, ונראתה מבוהלת ביותר.
אבא שאלה אם אינה חשה בטוב? ואמא השיבה בהשתוממות: "אתה שומע מה קורה כאן? ראש הישיבה מייעץ לשואל כיצד לנהוג בשאלתו, ובמקום לקבל את דבריו בשויון נפש ובאמונת חכמים הוא עומד ומתווכח עימו… איני מסוגלת להבין כיצד מעיז אדם לעמוד מול גדול הדור ולהתווכח איתו… מהיכן האומץ והתעוזה הזאת?… 'את השם אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים', היכן יראת הכבוד שלו כלפי תלמיד חכם?".
היא היתה סהרורית דקות ארוכות ולא הצליחה להירגע…
היראה מתלמידי חכמים ואמונת החכמים הזכה והתמימה הזאת שהיו טבועות בעורקיה, ירשה היא מאבותיה ואבות אבותיה. היא היתה נכדתו של מורנו הגאון רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל, מנהיגה ומחוללה הנערץ והבלתי נשכח של תנועת 'אגודת ישראל' באירופה, חביבם ואהובם של גדולי ישראל, אשר התבטלותו כלפיהם היו מן הנדירים.
רבי יעקב לא עשה דבר קטן כגדול בחייו האישיים והציבוריים מבלי ליטול עצה מזקני ישראל בדורו: מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, מרן ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל, מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל. ככל היוצא מפיהם עשה בדקדוק רב, מבלי להרהר אחר דבריהם.
העיד אחד העסקנים שהשתתף עימו פעם באסיפת גדולי ישראל, כשעל הפרק עמדו עניינים טעונים שדרשו הכרעה, רבי יעקב ישב כל העת ושתק כמו דג. הוא לא העלה בדעתו להביע דעה או סייג בענין כלשהו בפני גדולי הדור…
אבי מורי שליט"א, שנולד בעיירת פרשבורג הכבודה בהוגריה, עיר מלאה חכמים וסופרים, ינק שם בילדותו רוח דומה של רחישת כבוד והתבטלות לתלמידי חכמים. היראים והחרדים שם חלקו כבוד מופלא לתלמידי חכמים והיתה להם יראה עצומה כלפיהם, ועובדה זו השפיעה עליו מאוד.
כאשר נפרד אבא מאביו הקדוש רבי דב זצ"ל הי"ד, טרום פרוץ השואה, בפעם האחרונה שראה אותו, ציווהו כי ירבה להסתופף בצילם של גדולי וצדיקי הדור, ושלא תעבור עליו תקופה מבלי שיכנס לגדול בתורה. אביו ידע היטב כי זאת תהיה הערובה היחידה להישארו ירא וחרד ומדקדק במצוות כראוי גם כשהוא רחוק ממנו, בעת טשטוש הדעות דאז, ימי קום המדינה.
ואכן, בכל עשרות השנים האחרונות, לא עבר על אבא חודש מבלי שעלה להסתופף בצילו של אחד מגדולי הדור. עד השנים האחרונות, בגילו המופלג לאורך ימים טובים, למרות הקושי הגדול הכרוך אצלו בעליית מדרגות, היה סר מידי ראש חודש למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, התפלל מנחה בביתו, עבר לפניו והזכיר את שמו לברכה, ומידי פעם אף התייעץ עימו על ענייניו האישיים.
אבי שליט"א עוד זכה להסתופף בצילם של רבותינו ה'חזון איש', הרב מבריסק, הרב דסלר, רבי אייזיק שר ועוד, והכיר גדולי תורה מהדורות שלפנינו, ותמיד ציין כי אצל הרב שטיינמן הרגישו כמו במחיצת ענקי הרוח שיירי כנסת הגדולה בדורות עברו. כבר לפני שישים שנה ראו בו כי אינו איש מן השורה… ראו עליו רוממות מיוחדת במינה, דביקות בתורה, קדושה ופרישות עילאית, אמת מזוקקת, חכמה נדירה ויראת שמים צרופה. לכן יראת הכבוד שרחש כלפי הרב שטיינמן, למרות היותו כמעט בן גילו, היתה בהתאם. הוא נכנס לפניו בכזו אימה ופחד, חיוור כסיד, ועמד לפניו כעבדא קמיה מרא.
גיסי הגאון רבי יצחק זאב זמורה שליט"א, התלווה אל אבי שליט"א לפני שנים אחדות בעת שביקר את ביקורו החודשי בבית הרב שטיינמן. הוא סיפר לי, כי כאשר עברו הציבור לאחר התפילה לפני הרב שטיינמן, הוא פנה אל אבי ושאלו: "רבי משה וואס זאגט איר? [מה אתם אומרים?] ברצוני לשמוע את דעתכם. לאחרונה יש לי יסורים גדולים, השאלה אם כדאי לי לבקש ברכות מאנשים שהקדוש ברוך הוא יסיר ממני את היסורים הללו, כדי שלא יפריעו לי בעבודת השם, או שמא עדיף לסבול אותם כדי שכך אוכל להרויח יותר עולם הבא בגין היסורים?".
מנוסח השאלה היה נשמע כי גם הרב שטיינמן היה סבור שראוי וצריך להתפלל על כך, אלא רק הסתפק אם ראוי אף לבקש ברכות מאנשים, אולי חשש שאין זה מחובת ההשתדלות שנדרש לעשות.
כמובן שאבי שתק ולא ענה מאומה. כאמור, יראת הכבוד שרוחש כלפי גדולי ישראל זה נורא, הוא לא פוצה פה בפני גדול בתורה, וכיצד יורה לגדול הדור איך לנהוג. אך הרב שטיינמן לא ויתר, ודחק באבי שליט"א שוב ושוב להשיב על השאלה: "נו! רבי משה וואס זאגט איר? וואס זאגט איר?".
אז השיב אבי שליט"א תשובה חכמה ושנונה: "הרי מה שראש הישיבה מורה זהו 'דעת תורה' מוחלט שכך קובעים בשמים, ומה שיחליט כאן מקובל שם. אם כן, ממה נפשך, אם יחליט כי עדיפים הם היסורים כדי לקבל יותר עולם הזה כך יקבע בשמים, ואם יחליט שעדיף רפואתו כדי שיוכל לעבוד טוב יותר את השם יתברך, הלוא כך יקבע בשמים. ממילא הדבר תלוי ברצונו ובדעתו".
הרב שטיינמן חייך למשמע הדברים…
נסיים בדברי המדרש (ילקוט שמעוני שיר השירים יג): "דרש רבא למה נמשלו דברי תורה לאגוז? האגוז כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר, פרש ממנו משליכין אותו לאשפה. כך ישראל כל זמן שדבוקים לחכמים ושומעים דבריהם הם זוכים לקנות שני עולמים, פרשו מהם אבדו מן העולם".
עלינו לדעת, כי הערובה היחידה לזכות הן לחיי העולם הזה בחיי אושר ושלוה ולקנין כתרה של תורה, והן לחיי העולם הבא – לזכות בשכר נצחי, היא על ידי התבטלות לחכמים, כפיפות ראש בפניהם והציות בכל לב לדעתם. ולזכור כי הפורש מהם מאבד עולמו, ואילו הדבוק בהם והשומע לדבריהם זוכה לנחלת שני עולמות.
(מתוך הכרך החדש על חומש ויקרא מסדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')