"וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן" (שמות כ"ו, ל"א)
סנדלרים של פעם
עורות, דבקים ומלאי מסמרים, סדן ופטיש – אלו מקצת המראות הקבועים בכל סנדלריה, אולם אם נציץ אל תוככי סנדלריה קדומה במקצת, נגלה מלבד כל אלה, מלבד השרפרף והררי הנעלים גם ספרים – ספרי קודש. סנדלר יהודי של הדור הקודם חדור היה בתחושת קבע – כל זמן שלא מתקנים – אפשר עוד ללמוד. סנדלר? ללמוד? אכן כן – עד ראיה היה מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, בהיותו עוד בגולה.
חור בסוליית נעליו הביא אותו אל סנדלרייה נאצלת, המתפקדת לפי עולם מושגים אחר. הסנדלר, משאך סיים את מלאכתו, בין גברא לגברא ובעתות הפנאי, היה הוגה בספרים, אשר הימצאותם בסנדלריה היתה לא פחות נחוצה ממכונת התפירה.
עוד הסנדלר מתקן את הנעל, היתה לו לגאון רבי מיכל יהודה, ההזדמנות לראות איך מתפקדת הסנדלריה. הוא עצמו הוזמן לשבת, עד אשר תסתיים מלאכת התיקון. תוך כדי עבודה נכנס אל הסנדלר יהודי נוסף. "ראה", פנה היהודי אל הסנדלר, הוא הושיט לו נעל מעוותת, כשעל פניו ארשת של אי שביעות רצון. "נעל זו חזרה זה עתה מסנדלרייתו של בערל. הוי בערל, בערל! לא יוצלח שכזה! לא די שלא תיקן את הנעל, אלא אף קלקל ועיוות אותה עוד יותר! נו, אתה בודאי תצליח להציל את המצב".
הסנדלר נתן בלקוח החדש מבט מוכיח. הוא דחה בשתי ידיו את הנעל המושטת אליו, ואמר בחומרה: "בשום פנים ואופן לא אתקן לך את הנעל!". עוד לפני שהיה סיפק בידו של הלקוח לברר על מה ולמה, הוסיף הסנדלר בתוכחה: "לשון הרע! אתה מדבר לשון הרע! אינני רוצה לתקן נעליים לבעלי לשון הרע!".
בינתיים סיים הסנדלר לתקן את נעלו של הגאון רבי מיכל יהודה, הוא הושיט את הנעל ואמר: "חשבתי שיועיל לתקן את החור בטלאי אחד, אולם שכבה אחת של עור לא הספיקה, על כן תפרתי על החור טלאי על גבי טלאי". "אם כך", נענה הגאון רבי מיכל יהודה, "עלי להוסיף מעות עבור הטלאי הנוסף".
"חלילה", התנגד הסנדלר.
"והרי עבדתם יותר מהצפוי"
"אפשר שכך, אבל המחיר נקבע מראש, ולא אקח יותר מכפי שסוכם!"
לימים, היה מזכיר מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ את זכר אותה סנדלרייה מופלאה, בהוסיפו: "צא ולמד כיצד היה נראה הרחוב של פעם, השוק של פעם. נכנסים לסנדלר, רואים מה זה ניצול הזמן, אם יש רגע פנוי – לומדים. זהירות בלשון הרע וזהירות בדיני ממונות. ומה נענה אנו על השווקים שבזמננו…".
ארבע כנפות מהודרות
הספל לנטילת ידיים בחדר האוכל שבישיבת 'תפארת ציון', יכול היה להעיד כי לא כל המשתמשים בו מוכתרים ביראת שמים צרופה. נטילת ידיים לסעודה, היתה רק סעיף אחד במכלול מעשים שלא היתה בהם הקפדה יתירה – פה זלזול בזמן קריאת שמע, ושם דיבור בזמן התפילה. עוד אי אלו בקיעים בחומת ההקפדה נתגלו פה ושם.
מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, בתקופת כהונתו כראש ישיבת 'תפארת ציון', הבחין בסדקים רוחניים שנוצרו שם בתקופה מסויימת. הוא חש רוח צוננת במקצת נושבת בין מסדרונות הישיבה, ועז היה רצונו לחזק את רפי הידיים, לרומם את קומתם מתוך יראת שמים טהורה.
פנה, אפוא, למעונו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, להתייעץ איך להעלות את הבחורים על דרך טובה. נענה החזון איש ואמר: "תורה לבחורים לדקדק במצוות ציצית בהידור. מצוות ציצית משפיעה אוצרות יראת שמים על המדקדקים בה".
הגאון רבי מיכל יהודה עשה כעצתו, הוא הדריך את הבחורים להקפיד על מצוות ציצית לפרטותיה ודקדוקיה, והנה – ה"ראיתם" פעל את פעולתו והביא ל"וזכרתם" – תוך זמן קצר ניכר שינוי מבורך, הבחורים התחזקו מאוד ביראת שמים, אווירת רצינות אפפה את הישיבה, אווירת כובד ראש שלא הכול מותר וכל ענין צריך להישקל בפלס.
סוד ההצלחה טמון היה בארבע כנפות מהודרות, ועוד ארבע כנפות מהודרות.
(מתוך 'משולחנם של גדולי הדור')
