"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ" (ויקרא כ"ה, י"ח)
הימים – שנות התש"כ-התשכ"ב, ימי העלייה הגדולה מארצות המזרח. ראשי היישוב מעלים ארצה מאות אלפים של יהודים תמימים, ומיישבים אותם במעברות, תוך שהם מנתקים אותם ביודעין, באמצעות תכסיסים שונים, ממקור חיותם הרוחני.
אל שולחנם של גדולי התורה, זורמות ידיעות על מצבם הרוחני הירוד. הם מזעיקים אליהם את שליחם הנאמן, הגה"צ רבי שבתי יודלביץ' זצ"ל, מורים לו ליטול את המעמסה על שכמו. הוא נענה לקריאה ברצון, ויוצא לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, לעיתים הוא מצרף אליו בני לוויה נוספים.
הוא מותיר מאחוריו סדר יום עמוס בלימוד תורה ובהתעלות עצמית, ומבקש לעשות הכל על מנת לנסות ולהציל את המעט, שנותר מן ההרס שהותירו אחריהם ראשי ארגוני העלייה.
"אלמלא באתי בצלם, לא היו יודעים שיש בכלל שומרי תורה ומצוות בארץ הזאת", הוא מגולל את רחשי לבו על גבי דו"ח המפרט את פעולותיו. "קשה עלי מאוד לתת תיאור מספיק, על כל המתרחש בשטחי הפעולות המקיפים את כל הארץ, ממטולה ועד אילת. בכל יום קיבוץ הגלויות מתגבר. מביאים עלינו עוד אחים תמימים מכל קצווי התבל. סוחבים אותם למקומות נידחים, אשר לא דרכה בהם כף רגל חרדי. מנתקים אותם ביודעין, מכל סביבה שריח יהודי נודף ממנה.
"אין להם שום מגע עם הציבור החרדי שיורה להם את הדרך. עיניהם תלויות לנותני לחמם, והם מועברים תחת שבטם. עושים בהם ככל העולה על רוחם. דורסים את נשמותיהם ואת נשמות ילדיהם הרכים ללא רחם. אין מי שיאמר למלאך המשחית הרף.
"כמה גודל המעמסה עלי, שאני מן היחידים הנפגשים איתם במגע ראשון, ורואים פניו של יהודי, אשר הרבה פעמים אמרו לי: 'אלמלא לא באתי אצלם, לא היו יודעים שיש בכלל יהודים כמוני בארץ הקודש'.
"ועד כמה חביבה עליהם פגישה זו, עד שאין לתארה במילים. כמה דמעות חמות משתפכים לתוך חיק לבבי. לפניי מבטאים את כאבם. לפניי משיחים את צערם, ואני הנאד לדמעותיהם. ואיך אוכל לבטאות את אלפי כאבי הלב, והמון רגשות לאין תכלית. דלות שפתי מלבטאם, ובפרט להעלותם על הכתב.
"שנית, אין לי מכונת כתיבה אשר אוכל לשבת על ידה במנוחת הנפש ובמתינות, ולפרט את כל פרטיה, אלא איש מיטיבי מרשה לי, ברוב טובו, להשתמש במכונתו – שכמעט יוצאת מרוב שימוש. עומדים על ראשי, ואני מוכרח לסיים את כל מה שאפשר ביתר זריזות. בפרט שאני לא כתבן גדול ולא קטון, ועל מכונת כתיבה לא תקתקתי אף פעם – חוץ ממה שאני מסדר הדו"חות שאני שולח.
"שלישית, כעת ערב פסח, שאני מוכרח לנסוע לכפרים ולישובים, לדרוש בענייני החג לבל יכשלו באיסור חמץ. וגם צרכי הבית מרובים ובקושי רב עד שאני מסדרם…", מעלה הוא על הכתב מהרהורי לבו השותת דם.
נכתב בכאב
כמעט שישים שנה חלפו מאז נכתבו הדברים הנוקבים על ידי 'ר' שעפסל'. כוח דיבורו גדול היה, הוא נודע גם בכוחו הפיזי. בכתיבה, כפי שהוא מעיד על עצמו – לא התנסה.
הדו"ח הזה, דו"ח המסעות – שאותם ערך על ערי השדה, נכתב על ידו בקושי גדול, והיעדר תנאים מתאימים. דווקא משום כך, משמשות המילים הכואבות שיוצאות מליבו הגדול, כמראה המשקפת את המראות הכואבים, שאליהם נחשף בריכוזי העולים שאליהם הטריח את עצמו.
ר' שעפסל הוא הרוח החיה, הוא כבר הורגל בכגון אלו. שמעו כבר יצא לטובה כמי שהתברך בקול רועם ומרעיד לבבות. זה לו שנים מספר, שליבו יוצא אל אחיו בני עדות המזרח. הוא מבקר אותם במקומות מושבותיהם בשבת כמו בחול. אינו חוסך מעצמו כל טרחה, נודד למרחקים על מנת להביא אל אחיו את דבר השם.
פעמים רבות היה מרחיק נדוד עד לקצה הארץ, על מנת למסור דרשה עבור שלושה יהודים. לא אחת הוא מוצא את עצמו, כשהוא נותר ללון באישון ליל על ספסל ציבורי בעיירה מרוחקת. כמי שגדל באווירה המחכים והשמור של ירושלים, היו עבורו המראות שאליהם נחשף, זרים ומנוכרים. אולם לא איש כמותו יתרפה ממלאכתו. הוא היטיב להכיר בגודל נחיצות המעמסה שהוטלה עליו, ואזר את כל כוחותיו, על מנת למלאה על הצד היותר טוב.
באחת מן הדרשות שאותן הוא נושא במעברה, כך סיפר, פורץ אחד הנוכחים בבכי סוער ללא מעצורים. הוא נשאל על ידי: "על מה הבכי הלזה?"
"בפעם הקודמת שהרב דיבר", השיב, "נשלחתי על ידי המדריכים להפריע לדרשה. הצצתי ונפגעתי, הדברים הותירו עלי רושם עצום. מאז שיניתי את דרכי. עתה באתי לבקש סליחה".
ומקרה נוסף היה, אחד מתוך רבים שכמותו ביישובי העולים. העולים סיפרו לו כי ראש המועצה מסרב לבנות מקווה. ללא שהייה, ביקש כי יורו לו את הדרך לביתו של האיש. איתר אותו ופנה אליו בשאלה ישירה: "כמה תהיה מוכן לשלם עבור מקווה קר, שיצנן בעבורך את אש הגיהנום?!".
הדברים פעלו את שלהם. המילים החמות שיצאו מלב כואב, סללו את הדרך לבניית המקווה החם.
לנתץ את אליל הכסף
"אבא זצ"ל", משתף אותי בנו, ממשיך דרכו בקודש, מגיד המישרים רבי אריה שליט"א, "גילם בדמותו איש אשכולות במלא מובן המילה. כולם מכירים בעיקר את 'ר' שעפסל הדרשן', אולם, כבר מקטנותו, ועל כך העידו גדולי ירושלים, נודע בהתמדתו הגדולה. התורה הייתה משוש חייו. כוחו הפיזי גדול היה, ואת כולו רתם ללימוד תורתו. שעות על גבי שעות, יושב היה וגומא מסכת אחר מסכת. לא תהא זו גוזמא אם אומר, כי אבא זצ"ל שימש כסמל למתמיד אמיתי באותם ימים, וכאלו לא חסרו בירושלים של אז".
אלפי פירושים וחידושים, אותם זכה לחדש, היו באמתחתו. מעולם לא הרגיש צורך 'למכור' את מרכולתו לצבור. בימי חייו נשא דרשות לפני רבבות מאזינים, ולא ניצל את ההזדמנות כדי להשחיל את "מה שחידשנו בסייעתא דשמיא". המטרה שלו הייתה אחת: לקרב את לבבות הבנים לאביהם שבשמים, אם ניתן לעשות זאת באמצעות דברי חז"ל, מדוע לו לדחוף את עצמו באמצע… היש לך ביטול-היש גדול מזה?!
הגישה שלו לכסף, הייתה כאנשי צורה שלא ראו צורת מטבע מימיהם. כאשר קימט ר' שעפסל מטבעות באצבעותיו החזקות, הוא התכוון לכך כפשוטו; לרסק ולנתץ אל אליל הכסף.
על דרשותיו הוא לא ביקש תשלום, ואפילו לא דמי נסיעה. פעם התקשר אליו אלמוני, והזמין אותו לדבר באיזה מושב מרוחק. הוא עלה על אוטובוס שהביאו עד הכביש הראשי, בסמיכות למושב, משם היה עליו ללכת רגלית. המאמץ היה קשה עליו, אך הוא הגיע למקום. ונשא נאום חוצב בבית הכנסת המקומי. כאשר סיים את הדרשה. לא הודיע לו אף אחד 'אני הזמנתי את הרב', אפילו לא הציעו לו טרמפ עד התחנה. הוא חזר כשם שהגיע. את משכורתו היה מוסר לרעייתו הרבנית תליט"א, היא שהתמסרה ליטול על שכמה את העול, על מנת שיוכל הוא להקדיש את חייו, למען אחים רחוקים וגם קרובים.
'ביטוח לבית המקדש…'
"פעם הגיעו תיירים אמריקנים", סיפר ר' שעפסל, "למאה שערים בתשעה באב. הם התפלאו מדוע כולם בוכים? סיפרו להם שה'טמפל' הגדול חרב. 'ולא היה לטמפל אינשורנס – ביטוח?', הקשו התיירים. 'לא', באה התשובה. 'אז באמת צריך לבכות', סיכמו התיירים את הדיון. ואז בקע קולו של ר' שעפסל: 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין!', הוא בכלל לא התכוון ל'תיירים האמריקנים', הוא בהחלט התכוון ל'תייר האמריקני' הקטן המסתתר בלבנו. היכן הצער האמיתי על חורבן הבית?!"
"עוד היה מעשה", כך תיאר פעם בלשון הזהב שלו באחת מדרשותיו, "פגשתי ילד ושאלתיהו לשמו. 'דני', השיב הילד. 'דני', שאלתי, 'מי שבר את הלוחות?!'. פתח הילד בבכי ואמר: 'לא אני. מה אתה רוצה ממני?!' 'מי כן שבר?' שאלתיו, 'אני לא ראיתי', השיב ונמלט על נפשו.
"הלכתי אצל המורה ושחתי לו את המעשה: 'שאלתי את דני מי שבר את הלוחות? הוא החל פורץ בבכי ואמר 'אני לא שברתי'.
"'דע לך שדני ילד טוב ושקט ואינו משקר', השיב המורה, 'אם הוא אמר שהוא לא שבר את הלוחות, בוודאי שהוא לא שבר'.
"דבריו הרתיחוני, בראותי שגם למורה אין שום מושג בתורה.
"הלכתי אצל המנהל הגדול, נשאתי את קולי וטענתי כלפיו בטון זועם: 'מה זה שדני אומר שהוא לא שבר את הלוחות, והמורה אמר שדני הוא לא שקרן!'
"ענה המנהל ואמר: 'יהודי! אל תצעק, אל תעשה לי סקנדלים ואל תרגז! אמור לי כמה עולים הלוחות ואשלם'.
"צחוק גדול פרץ מפי הנוכחים. לרגע הזה ציפה ר' שעפסל. תיכף הרים קולו ונהם כארי: 'להיכן אתם מוליכים את ילדיכם הרכים? לאלו ידיים אתם מוסרים אותם?!'
"דבריו גרמו לצמרמורת, דמעות החלו זולגות מעיניהם. ילדים רבים נרשמו לתלמודי תורה.
"רושם כזה לא ישכחו לנצח. ליוו אותנו בדרכנו לאוטובוס בנפנופי שלום ולהתראות שוב ושוב". תיאר ר' שעפסל לימים.
במקום שאין דרשן
כאמור, בטרם יצא אל אחיו שבערי השדות, זימנה לו ההשגחה תפקיד בירושלים עצמה.
"אבי", משתף אותי הבן, "נולד בשנת התרפ"ד בשכונת 'משכנות' לאביו הגאון רבי שמואל אהרן זצ"ל ולאמו מרת רשא ע"ה – בתו הבכורה של הסבא הגאון, הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל.
ילדותו חלפה עליו בין כתלי תלמוד התורה 'עץ חיים', וכנכדו הבכור של רבי אריה, זכה לגדול על ברכיו. ממנו שאב, לצד יגיעה גדולה בתורה, גם מלוא חופניים אהבת ישראל עזה לכל מי שבשם ישראל ייקרא.
"היו אלו השנים הקשות שטרם הקמת המדינה, ר' שעפסל מייגע את כל ישותו בהוויות אביי ורבא. לצד זאת, רואה הוא ועיניו כלות, כיצד ארגוני הלח"י והאצ"ל מחוללים שמות בקרב הנוער. רבים מחבריו לספסל הלימודים נופלים טרף לשיניהם, ונוטשים את עולם התורה.
"לא נכחדו מעיניו גם המראות הכאובים, של אותם 'ילדי טהרן' זכים וטהורים, אשר נפלו כפרי בשל למזימת הארס, שבה הרעילו אותם ראשי היישוב.
"חוש האמת המפותח שבו נתברך, יחד עם רצון עז לקום ולעשות מעשה, הביא אותו להיות איש במקום שאין איש. ממחשבה למעשה, קם וריכז סביבו קבוצת צעירים יודעי ספר ומיטיבי דרוש, והחל מלמדם את תורת הנאום. תהיה זו, כך הגה ברוחו הגדולה, תשובה ניצחת כנגד כל אותם מהרסים ומחריבים. אותם צעירים יתפזרו, כל אחד, לפזורות אחינו הנידחים, יישאו בפניהם דברים נלהבים, ישמשו להם כרועים רוחניים וירוממו את רוחם הנכאה.
"הוא עצמו שימש כחלוץ לפני המחנה, יצא לבתי הכנסת שבשכונות הממוקמות בכל קצווי העיר, והחל מלקט סביבו תושבים קשי-יום שרוחם היהודית כבתה, והחל מפיח בהם תקווה ומעורר בהם את הלהט היהודי שעזב אותם לאנחות.
"רבים וטובים המשמשים כיום בעצמם כרועים רוחניים, גדלו על ברכיו, והחלו את דרכם באותן דרשות", משתף אותי רבי אריה.
"'את הברען' – לצאת החוצה אל האחים הרחוקים, קבלתי מאביך, הוא שהכניס לי את האש', שח לי פעם הגאון רבי ראובן אלבז, לא רק הוא, כך גם הגאון רבי ניסים יגן, רבי אהרן זכאי ועוד".
על נפש הילד
אחד מפנקסיו השמורים כיום בידי בנו, מכיל רשימות שאותן מילא בכתב ידו.
לצד ראשי הפרקים שאותם רשם לזיכרון, ומהם כלל בדרשותיו חוצבות הלהבות, נכללות גם סקירות קצרות, לצד רשמים ומסקנות שהעלה מן המקומות שבהם ביקר. ברשות בנו זוכים כאן הדברים לפרסום ראשון:
"מעברת תלפיות אוטובוס מספר 6, בית הכנסת 'הקשיבה שוועתי' דרך חברון. הגבאי אברהם בן שושן – יש לכונן אסיפה גדולה, והעיקר להקים שיעורי ערב למבוגרים.
"בית הכנסת מרוקו, גבאי ניסים עלפי – לדרוש אחרי מעריב. יש להביא שם מורה לילדים הקטנים.
"בית הכנסת 'זאכו' של כורדים, גבאי אהרן טריפולי – יש לחזק את ענין התפילה וחיזוק המצוות המעשיות.
"מלכא (הגבאי בבית הכנסת) בשכונת מנחת (מלחה) – המצב שם ירוד מאוד. כמעט שאני אובד עצות מה לעשות. דברתי עם המורה יעקב, ואמר לי שהמצב של הילדים אשר שם ללא שום תועלת. בשבת נוסעים לראות כדורגל וכו' וכו', ואין למורים לעשות מאומה. גם בעניין טהרת המשפחה המצב נורא ואיום, אין אף מבקר במקווה. חשבון המים הוא סך 2 ל"י. הרב שם הוא הרב… והוא אינו מקומי, לכן גם השפעתו מועטה. המצב שם נורא מאוד.
"קסטיל – שם פעלתי על יהודי שימול את שני בניו, אחד בגיל שמונה חודשים ועוד אחד בין שנתיים, והרבה עשיתי שם למען חיזוק הדת"…
'מיסיונר מחופש לאיש אגו"י'
מכאן ואילך עובר ר' שעפסל לתיאור מסעותיו:
"סדר הנסיעות מיום א' אייר עד יום א' ניסן תשכ"א
א' אייר – קרית מלאכי
שמועה נוראה באה לירושלים, דהנה ב'קרית מלאכי', עומדים כשלושים משפחות לעבור לנצרות ח"ו. אותה שעה נזדעזעו תושבי ירושלים, ויצאנו לשם עם סגל חבורה, מצוידים עם מגביר קול ומכונית מיוחדת, והכרזנו על עצרת שם בכל הקריה. ואחרי רגעים ספורים התאסף קהל גדול וצעקו כמטורפים 'אנחנו רוצים להתנצר'.
התחלתי לדבר איתם, ולא היה באפשרותי מרוב הזעקות והקולות מכל הצדדים. אמרתי להם: 'תנו לי לדרוש לפניכם, ואחרי הדרשה אני חושב שנצא עם שפה משותפת', וכולם הסכימו לזאת'.
מיד הורכב המגביר קול, ודרשתי לפניהם בדברים החוצבים להבות אש. באמצע הדרשה נשמעו זעקות של בכיות, עד שהרצפה נרטבה בדמעות. כשעתיים זעקתי ובכיתי איתם עד שנמס ליבם כמים.
אחרי הדרשה נגשו אלי בבושת פנים, והתחרטו על מה שפצו פיהם בדברים ובקשו סליחה. ואז התחילו לשפוך את מר ליבם לפניי.
ניגש אלי זקן אחד, עיוור בשתי עיניו, ובכה ואמר: 'אני מכרתי את כל אשר היה לי בשביל פרוסת לחמי. לסוף לא היה לי מה למכור, עד שמכרתי הטלית והתפילין שלי, וכעת אני עומד למכור את נשמתי לשטן'. באותו מעמד ניגשה אלי אשה בת עין אחת, ואמרה בקול רווי מדמעות: 'אני אמא לחמישה ילדים, הגדול בכולם הוא בן שבע, ובעלי זה חודשים שהוא שוכב על ערש דווי, ולא מרוויח אף פרוטה אחת, מאין אקח כסף לפרנסם?!'
היא התחילה לבכות ואמרה: 'אתמול ביקש הילד שלי אוכל, ואמר שאני רעב מאוד, ובבית לא היתה אף פרוסת לחם. חשבתי שליבי נשרף בזמן שהילד אמר: 'אמא, רק חתיכת לחם'. ואמרתי לו שמחר ניתן לך לחם. הרדמתי אותו ובכיתי כל הלילה. למחר בא כומר אחד והביא מזון בבית, ומה לעשות וכי אפשר לא לקבל האוכל הזה?! הלא אין אף אחד שדואג עבורי' ומאין תתפרנס עלובה זו?!
אחד אמר לי שבא כומר, וחילק חוברות של המיסיון ואמר שהוא מ'אגודת ישראל', וככה רבו הטענות עד שאין בכוחי לפרטן.
אמרתי להם שהילדים, אני אסדר אותם במוסדות התורה – שהיא הצלה ראשונה שאני יכול לעזור להם כעת. כי חשבתי את הדבר לעיקר מכמה טעמים:
ראשית, על כל צרה שלא תבוא, לכל הפחות הילדים יישארו יהודים. שנית, כי עד כמה שאדם יכול לסבול חרפת רעב, אבל בזמן שאין לו ליתן פרוסת לחם לילדיו, אז הוא מאבד את חושיו ועושה מעשים אשר לא ייעשו.
שלישית, עצם הדבר שהאב אינו רוצה להיות מנותק מבניו, הוא הדבר שיעצור אותם מלמכור עצמם למיסיון.
רביעית, כי המיסיון הוא בעיקר מעונין בילדים.
וגם הבטחנו לפעול למקורות שידאגו עבור הדברים, ונחה דעתם. באנו לירושלים רצוצים ושבורים ועבדנו על זה יותר משבוע, והיתה קצת הרווחה והמגפה נעצרה"…
(מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)