פגשתי באחת הבריתות יהודי שהיה נוהג לגונן על מרן כשהיה יוצא מהשיעור בבית הכנסת היזדים וההמונים היו מתנפלים עליו לשאול ולהתברך, והוא – שהיה גיבור כוח – היה מרחיק את האנשים שלא ילחצו את מרן. וכך סיפר לי: "פעם אחת, כשמרן יצא מה'יזדים', ואני כהרגלי הרחקתי מעליו את הקהל, מרן הורה לנהג לומר לי להיכנס לרכב ושם יודה לי".

ויתרוצצו הבנים בקרבה (כה, כב)

 

אומרים חז"ל: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב רץ ומפרכס לצאת; עוברת על פתחי עבודה זרה – עשו מפרכס לצאת".

נשאלת השאלה: מדוע הם רק רצו לצאת ולא יצאו בפעל? בשלמא יעקב לא יכול היה לצאת, משום שעשו חסם את דרכו. הוא ישב על הפתח, "לפתח חטאת רובץ", ולא אפשר ליעקב לצאת לבית המדרש, אולם מה מנע מעשו לצאת? אם כה עז רצונו לעבוד עבודה זרה – שייצא!

והתשובה לכך היא: עשו ידע שאם ייצא ויותיר את יעקב לבדו במעי אמו הוא יוכל ללמד בניחותא עם המלאך שמלמדו תורה, וכשרבקה תעבור ליד פתחו של בית מדרש קרוב הוא יעשה כמותו וייצא… עשו לא היה מוכן לאפשר ליעקב ללמד תורה בניחותא. עז היה רצונו להפריע לו מלימודו. משום כך העדיף לוותר על יציאתו, ובלבד שגם יעקב לא ייצא.

זו דרכם של רשעים, "זה דרכם כסל למו" (תהילים מט, יד). מבחינתם, העיקר הגדול והחשוב ביותר הוא להפריע ללומדי התורה, לדכא אותם ולגזור עליהם כל מיני גזירות. זה נותן להם את החיות. הסטרא אחרא, היצר הרע, לא יכול לסבול את הטוב – אין טוב אלא תורה. משום כך הוא עושה את כל המאמצים לחבל בטוב הזה.

אמר פעם אחד מן הצדיקים: לעשו אין טעם בחיים בלי יעקב! כשיש יעקב יש לו עם מי לריב ולהתווכח, את מי לנסות לדכא, על מי לגזור גזירות… בלי יעקב – איזה ענין יש בחיים?

עשו מוכן לוותר על ההנאות האישיות שלו ולא לצאת ולעבוד עבודה זרה כאוות נפשו, ובלבד שיוכל להמשיך להפריע ליעקב ולעמוד בדרכו כדי שלא יוכל לצאת וללמוד תורה. "רבי שמעון בר יוחי אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי בהעלותך פסקא סט). מחמת שנאה זו, המטרה העליונה בחייו היא לחבל בתורתו של יעקב.

תחת השלטון הקומוניסטי

%מאז ומעולם זו הייתה מגמתם של שונאי ישראל: להשבית את לימוד התורה וקיום המצוות בעם ישראל. הגדילו לעשות הקומוניסטים ברוסיה, שדיכאו ביד קשה כל זיק של יהדות. מי שרק נחשד באיזשהו קשר ליהדות היה נשלח לעבודות פרך בגלות סיביר, משם בדרך כלל לא היה שב.

בבתי הספר הממשלתיים היו מחנכים את הילדים לכפירה מחלטת, והמורים היו משננים לילדים: "ילדים יקרים! מי נותן לנו את הלחם לאכול? סטאלין!". כך החדירו להם בעצמות שסטאלין נותן את החיות. ילד שהיה עונה "סטאלין נותן את הלחם" היה מקבל תלושי מזון ולחם, אך ילד יהודי שהיה מעז לענות שאלוקים הוא הנותן לא היה מקבל תלושי מזון! "לך תחפש את אלוקים שייתן לך לחם", היו אומרים לו.

המצב כאב מאוד לגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. ההורים המסכנים, שרובם היו עניים מרודים, משוועים לפת לחם, נאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים ובלבד שיזכו לקבל פת לחם. בהיותו בחור בגיל עשרים החליט לפתוח תלמוד תורה בו יוכלו הילדים ללמד ולהתחנך על טהרת הקודש, ובדרכים לא דרכים היה משיג עבור המשפחות את התלושים הכחולים שאתם יכלו לקבל לחם ומזון. הוא שכר דירה קטנה ממוסלמי ששנא את הקומוניזם. כך החלו ילדים לבוא וללמוד שם.

דא עקא, לאחר תקופה לא ארוכה תפסוהו ואסרוהו בבית הכלא הקומוניסטי הידוע לשמצה, ועינו אותו עינויי תופת כדי שיענה על השאלה מאין השיג את תלושי המזון אותם היה מחלק למשפחות. גזר דין מוות ריחף על ראשו.

בהיותו נמוך קומה, נראה ממש כמו ילד, ניסה להשיב לחוקריו כי עמד בפתח חנות, ומישהו – שאינו מכיר ואינו זוכר את מראהו – הפקיד בידו את תיקו ואמר לו שהוא נכנס לרגע אחד לחנות והוא מבקש שישמור לו על התיק עד שייצא. "המתנתי והמתנתי, והאיש לא יצא… כעבר שעה ארוכה עזבתי את המקום, ומשפתחתי את התיק מצאתי בתוכו את התלושים"…

הקומוניסטים לא קנו את הסיפור והשליכוהו אל תא הנידונים למוות. ובחוץ – היהודים מחפשים דרכים איך לפדותו!

הפרקליטה הגדולה, הקובעת את מועד ההוצאה להורג של הנידונים לתלייה, חלתה במחלה קשה. בבתי המרקחת לא ניתן היה להשיג את התרופה למחלתה, רק בשוק השחור. אחד היהודים העשירים התחייב בפני בעלה של הפרקליטה כי ישיג את התרופה בתמורה לשחרורו של הבחור יעקב גלינסקי. לאחר שהלה קיבל את הסכמת אשתו הוא אישר את העסקה.

מה נאמר ומה נדבר? העשיר השיג את התרופה תמורת הון עתק, הפרקליטה השתמשה בה והתרפאה, אך… מכאן ועד לקיום ההבטחה הדרך ארוכה. לפתע החלו הפרקליטה ובעלה להתנער מההסכם בטענה כי אין זה בסמכותה ובכוחה של הפרקליטה לשחרר נידונים למוות… וגזר הדין נותר בעינו.

והנה, הפלא ופלא! לאחר מספר ימים – ולאחר שכבר הבריאה לחלוטין – שבה המחלה לבשרה! וכיוון שהתרופה נגמרה בפעם הקודמת לא נותרה ברירה אלא לפנות שוב אל אותו יהודי עשיר, ולבקש ממנו להשיג שוב את התרופה בשוק השחור. הפעם ניאות היהודי רק בתנאי כפול ומכופל של "נפש תחת נפש".

וכך אירע הלא ייאמן! הפרקליטה שחררה אותו והוא ניצל ממוות ודאי.

שם – בגיא צלמוות – חי הגאון הצדיק חיים של אמונה ובטחון מלא בקב"ה. גם שם – במקום שחינכו את הילדים שסטאלין נותן את הלחם – הוא מסר נפשו להציל את הילדים מציפורני הכפירה, ולהעניק להם חינוך לאמונה, חינוך לקיום תורה ומצוות. "כל העולם כולו גשר צר מאוד", זעק רבי יעקב גלינסקי מנהמת לבו – ואת הגשר הזה אדם צריך לעבור! "והכלל והעיקר שלא יפחד כלל"! עליו לזכור את דברי המשנה (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא"! תפקידנו הוא: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין".

בעוונותינו הרבים, יש כאן, בארץ הקודש, בתי ספר שמלמדים את כל החכמות שבעולם. הכל צריך ומותר ללמד. חוץ מדבר אחד: תורה, יהדות. אסור להביא רב חרדי להרצות בבתי הספר מחשש לכפייה דתית – 'הדתה'. שמו שמים! את הכל מלמדים שם, חוץ מהתורה הקדושה שהיא יסוד הקיום של העם היהודי ובלעדיה אין לנו חיים.

הוא אשר אמרנו: עשו יכול היה לצאת ממעי אמו ולעבוד עבודה זרה להנאתו, אולם יותר חשוב היה לו להפריע ליעקב, לחבל בתורתו. לא לתת לו ללמוד במנוחת הדעת.

תורה שלמדתי באף – נתקיימה לי

שאלה מפורסמת: בשלמא כשרבקה עברה על פתח עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת משום שאין לו עבודה זרה במעי אמו, אבל מדוע כשעברה על פתח בית המדרש פרכס יעקב לצאת, והרי הגמרא דורשת (נדה ל:) את הפסוק (איוב כט, ג) "בהלו נרו עלי ראשי" שיש מלאך שמלמד את התינוק במעי אמו את כל התורה כלה?

נאמרו על כך שתי תשובות מרכזיות:

התשובה הראשונה: הערך הנעלה של תורה הוא כאשר התורה נלמדת מתוך עמל ויגיעה ולא כאשר היא מגיעה בקלות. הכתוב אומר (איוב ה, ז) "כי אדם לעמל יולד" וחז"ל (סנהדרין צט:) ביארו שהכוונה לעמל תורה.

כשרבקה עברה על פתח בית המדרש הרגיש יעקב את התורה הנלמדת שם מתוך עמל ויגיעה ופרכס לצאת! הוא חשק בה יותר מהתורה שניתנה לו במתנה מן השמים, ובקלות, על ידי המלאך. וכבר אמרו: "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו" (בבא מציעא לח.). יעקב אבינו רוצה ללמד תורה כזאת, שבמשך 14 שנים לומדים ועמלים בלי לישן בלילה על מיטה, כפי שדרשו חז"ל, והובאו דבריהם ברש"י על הכתוב (בראשית כח, יא) "וישכב במקום ההוא" – "לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששימש בבית שם ועבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הכתוב אומר (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל", ודרשו על כך חז"ל (ברכות סג:): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו באהלה, יומם ולילה, ולומד אותה בעמל וביגיעה.

מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה יושב כל לילה ולומד עד שעה שתיים או שלוש לפנות בקר. בשעות אלו גם היה כותב את חידושיו. כל זאת גם בהגיעו לגיל תשעים. לעוזרו, שהיה צעיר ממנו בארבעים שנה, היה אומר: "זהו, מספיק. לך לישון!…", אבל הוא עצמו המשיך ללמוד…

בוקר אחד הגיע רבי אליהו שטרית, שהיה כותב את חידושיו, וראה את כמות הדפים מלאי החידושים שהתחדשו במהלך הלילה. הוא פנה למרן ושאלו: "רבנו לא ישן כל הלילה?", נענה מרן והשיב לו: "לא באה לי שינה".

מרן לא היה הולך לישון! הוא היה לומד ולומד עד שהשינה באה אליו. שם – במקום שלמד – נרדם. בבחינת מה שנאמר ביעקב אבינו "וילן שם – כי בא השמש".

סופו לקיימה מעושר – בדעת

אמרו חז"ל (אבות ד, ט): "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר". פשטות הדברים היא, כי מי שיקיים את התורה מעוני יזכה להעשיר.

ותמה על כך ה'אלשיך' הקדוש (ויקרא כה, לז), שהלוא היו גדולי תורה רבים שלמדו בעוני ולא העשירו, וזה לשונו: "והנה, עד ממהר רבי חנינא בן דוסא שקיים את התורה מעוני ולא העשיר עד יום מותו, וכן רבי אלעזר בן פדת ורבה בר נחמני, ורבים עד אין קץ כיוצא בהם".

והגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, מי שהקים את יהדות אמריקה ואת עולם התורה שבה, ישב פעם עם ידידו הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, והלה אמר ביאור נפלא על דברי חז"ל אלו, דברים המשמחים את הלב: אין הכוונה לעוני ולעושר כספי, אלא לעוני ועושר בדעת! מי שקשה לו ללמוד, הוא מתקשה להבין את השקלא וטריא של הגמרא, מוחו אינו קולט את קושיית התוספות ותירוצו, ואף על פי כן הוא ממשיך לעמול ולהתייגע, לנסות להבין – זהו "המקיים את התורה מעוני", ולו מובטח כי "סופו לקיימה מעושר" – הוא יזכה שיגיע יום ולבו ומוחו ייפתחו להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד. כי "נפש עמל עמלה לו" (משלי טז, כו), והבא להיטהר – מסייעין אותו".

כשרבי אהרן קוטלר שמע את הפירוש הנ"ל הוא פרץ בבכי.

שאלו הרב הוטנר לסיבת בכיו, והוא השיב: "הקב"ה חנן אותי בכשרונות מיוחדים. בכל שלב בחיי לא היה לי קשי בלימוד התורה. לא קיימתי את התורה מעוני. ומשום כך אני בוכה: אילו היה לי קושי בלימוד התורה – הייתי יכול להעפיל לגבהים גבוהים יותר מאשר מה שאני עכשיו!".

נפש עמל, עמלה לו

עמל התורה – זו היתה מעלתו המיוחדת של מרן זצוק"ל!

רבים שואלים: איך יתכן כדבר הזה, שבן אנוש יידע עשרות אלפי ספרים על בורים בעל פה? התשובה לכך היא: עמל התורה! מרן עמל בכל כוחותיו על התורה הקדושה, וגם דברים שכבר שלט בהם היה ירא שמא ישכחם ולכן היה חוזר עליהם שוב ושוב. החזרה היא עמל התורה.

בעת לימודו היה שוכח מכל העולם! פגשתי באחת הבריתות יהודי שהיה נוהג לגונן על מרן כשהיה יוצא מהשיעור בבית הכנסת היזדים, וההמונים היו מתנפלים עליו לשאול ולהתברך, והוא – שהיה גיבור כוח – היה מרחיק את האנשים שלא ילחצו את מרן.

וכך סיפר לי: "פעם אחת, כשמרן יצא מה'יזדים', ואני כהרגלי הרחקתי מעליו את הקהל, שמעתי שהנהג מזכיר למרן שעליו להגיד לי תודה על כך שאני מפנה לו את הדרך. מרן השיב לו שבוודאי הוא מעוניין להודות לי, והורה לנהג לומר לי להיכנס לרכב ושם יודה לי.

"מרן התיישב ברכב ומיד שקע בתלמודו. הנהג הציע לי להתלוות אליהם לנסיעה ולעלות הביתה, שם ייתן לי הרב את ברכתו.

"אלא, מיד כשמרן הגיע הביתה – והשעה הייתה קרוב לאחת עשרה בלילה – הוא פשט את גלימתו וממש רץ לשולחנו והחל לכתוב. נעמדתי ליד השולחן בתקווה שיבחין בי וייזכר לברך אותי. אני מצדי לא העזתי, כמובן, להפריע לו.

בשעה שלוש בלילה הרים מרן בפעם הראשונה את עיניו מהספרים בהם למד והבחין בי!

"מי אתה, ומה אתה עושה כאן?", שאל.

"אני הוא זה שהרב הסכים לברכו", השבתי.

"אוי ואבוי! תמחל לי"! התחנן מרן לאחר שנזכר בהבטחתו. "פשוט שקעתי מיד בלימוד ושכחתי. ועתה שב עמדי ותשתה משהו".

"רבינו לא צריך לבקש את מחילתי", הסמקתי כולי. ומרן הודה לי בכל לב ונתן לי את ברכתו".

מרן, שידע את ערכה של התורה הקדושה, השקיע בה את כל כוחותיו. עמל והתייגע בה בשקיעות מוחלטת, בלי להתעייף, כמעט בלי לאכול ובלי לישון.

בניו סיפרו, כי בבוקר, מיד לאחר שאמר את ברכות התורה, רץ ללמוד, בלי להתמהמה, עד שהגיע זמן התפילה. ובוקר אחד, כשראוהו רץ לשולחן הכתיבה ומתחיל לכתוב, שאלוהו: "מה קרה?", והשיב: "הראוני בחלומי פלפול ארוך בדברי הפוסקים, ואני ממהר לכתוב אותו פן אשכח ממנו משהו!". וכי באמת היה חשש שמרן ישכח? הלוא כל התורה כולה הייתה מונחת בזיכרונו כמונחת על כף ידו! אלא, כך היה מרן! היה לו פחד שישכח!

 

(קטעים נבחרים מתוך הספר 'משכני אחריך')