יום שני בשבוע, השעה אחת בצהריים במשרד הפנים בחיפה. "סבלנות", זו המילה הנשמעת בכל רגע בו מישהו אחר מתפרץ כשסבלנותו כבר פקעה. התור משום מה נראה רק כמתארך יותר ויותר.
באותו הזמן יושב בחדר מלמדים בת"ת 'תורת חיים' ברכסים, בהפסקת הצהריים, הרב מ', שצריך להסדיר ענין דחוף מאד במשרד הפנים, אך בראש סדרי העדיפויות עומדים ילדי החיידר ולימוד תורתם, וכל יתר סידורי החיים מוצאים את זמנם מעבר לשעות החיידר. וכעת, מצלצל הרב מ' לברר את שעות קבלת הקהל במשרד הפנים.
המענה הקולי אישר כי אכן, היום יום שני יש קבלת קהל עד השעה חמש. את החישוב עושה הרב מ. במהירות: נסיעה של כעשרים דקות, חיפוש חניה לפחות עשר דקות, כניסה לבנין המסובך והגדול, והגעה עד הפתח – חמש עד עשר דקות נוספות, וצריך להגיע לפחות עשר דקות לפני שעת הסגירה, כדי שלא להישאר בחוץ. אם כן, אין ברירה, ואני אאלץ לצאת מהחיידר בשעה ארבע, שזה אומר – ארבעים דקות לפני סיום השיעור האחרון, כך חשב.
עננת תוגה כיסתה את פניו כשחשב לעצמו: האם ארבעים דקות הפסד של לימוד התורה עם תינוקות של בית רבן, שווים את הענין הדחוף אותו אני צריך לסדר? בצעד נמרץ קם ופנה לחדר המנהל. "תשועה ברוב יועץ", אל תקרא "ברוב" אל "ברב", אלך ואתייעץ עם המנהל.
כשהבין המנהל את עוצמתן של דקות יקרות של תורתם של תינוקות של בית רבן, חשב על הענין ותוך כדי מחשבה החל לנבור בניירותיו, תוך שהוא שולף מסמך, מעיין בו, וקופץ בשמחה: "הנה, כתוב כאן בפירוש: 'שעות קבלת קהל ימי שני עד השעה חמש וחצי'". המנהל קם בזריזות, צילם את המסמך, ונתן לו. "ליתר בטחון, אם הדלת תהיה כבר סגורה, תראה לשומר את שעות הפתיחה, ובזכות לימוד התורה הוא בוודאי יוותר לך ויפתח בפניך את הדלת, כי הרי קבלת הקהל נמשכת שם עד השעה שבע בערב לקהל שנכנס לפני שעת הסגירה. (בדיקה נוספת שמא ניתן לשלוח את המסמכים דרך תיבת ה'אל-תור' במשרד הפנים, העלתה חרס, עקב מספר חתימות שהיו דחופות מאד לאותו יום). מלימוד תורה אפשר רק להרוויח", סיכמו הרב המנהל והרב מ' ביחד ופטרו את הענין לשלום.
סיום יום הלימודים, השעה ארבע וארבעים, והרב מ. יוצא מהחיידר, עולה מיד על רכבו ויוצא לדרך. מחשבותיו מתרוצצות במוחו, מה וכיצד יפול דבר. 'מה שבטוח, שגם אם לא אצליח להגיע, כך זה רצון השי"ת ולטובתי, שהרי לא יתכן שאפסיד בגלל לימוד תורה עם הילדים'…
השעה ארבע חמישים וחמש, הרב מ' מוצא עצמו ממש בכניסה לבנין. 'הכביש היום היה פתוח מתמיד ממש לכבודי, אך כעת, המשימה הקשה של מציאת חניה'… טרם יקראו ואני אענה, הוא שומע קול פנימי האומר לו: 'אתה שימחת את שלי, אף אני אשמח את שלך', ובאותו רגע ממש את מי הוא רואה? – הר"מ של המכינה יוצא בדיוק עכשיו מהבנין וניגש אל רכבו שחונה ממש כאן. החניות מתחלפות במהירות תוך כדי שהרב מ' אף מקבל הסבר מהיר כיצד להגיע ליעדו בתוך הבנין המפותל מבלי לאבד זמן יקר.
הרב מ' ממהר בנפתולי המדרגות, הכניסות והמעליות, תוך שהוא מביט בדרך ובשעון חליפות. השעה חמש כבר נראית על מסך השעון, מה שאומר שלפי המענה הקולי הדלת כבר סגורה, על אף קפיצת הדרך והחניה הזריזה. רק נס של המסמך הישן יכול לפתוח את הדלת. 'נו מהר, עוד פרוזדור אחד', והנה המקום: 'משרד הפנים אולם קבלת קהל'.
השעה חמש ודקה והדלת סגורה! עשרות האנשים שעומדים כמוהו לפני הדלת הסגורה מנפנפים לשומר עם מסמכים שונים בהם מופיעה בפירוש השעה חמש וחצי כשעת הסגירה, אך השומר חמור הסבר עונה שוב ושוב בקולו המתכתי: "כאן יש שלט סגור חמש, כולם הולך בבית, דלת כבר סגור, יש באים מחר".
לבו של הרב מ' צנח בקרבו. "עזרי מעם השם עושה שמים וארץ", איתך אני יכול לדבר, מתפלל הרב מ' להשי"ת, אנא הושיעה נא עשה למען תינוקות של בית רבן… וכך הוא פוסע לאטו לעבר היציאה.
ממש לפני שהוא יוצא מהפרוזדור הארוך, רואה הרב מ' עובד מהמשרד יוצא מדלת אחורית וניגש לתיבת ה'אל-תור' להוציא את המעטפות שהצטברו שם במשך היום. במחשבה של 'מה אפשר להפסיד', ניגש אליו הרב מ' ומראה לו את המסכמים בשאלה כיצד ניתן למלא אותם והאם אפשר לצרף אותם לערימה שלו…
הפקיד מעיין במסמכים ומבקש מהרב מ' להמתין רגע. הוא נבלע בדלת ממנה יצא ומותיר את מ' תוהה ונבוך… לאחר חמש דקות חזר הפקיד עם ערימת הניירות, מכוון את מ' במילוי הטפסים במדויק, מה לצרף ואיך, לוקח שוב את הטפסים, ונעלם בלי לומר מילה…
הפעם הרב מ' כבר מתחיל למלמל 'מזמור לתודה'. עודו עומד ומתפלל, יוצא אליו הפקיד עם תיקיה מסודרת וסגורה, ומפטיר לעברו: "הכל כאן חתום ומוכן!!! רק שתדע, שלמעלה באולם קבלת קהל יושבים עדיין אלו שנכנסו בשעה שתיים, ואינני יודע בכלל אם יטופלו היום!" – אמר ונעלם לו בדלת האחורית.
'רק שתדע, שלמעלה יש אולם מיוחד לקבלת קהל עם שעות פתיחה מיוחדות ללומדי התורה, ובפרט למלמדי תינוקות של בית רבן' – קרא אחריו הרב מ' ונעלם אף הוא מעבר לפרוזדור הארוך…
(גיליון 'לקראת שבת' וישב תשע"ו מתוך 'האמנתי ואספרה' באדיבות המחבר שליט"א)
1/551