הסיפור שלי ראוי לפרסם לקראת ההילולא של רשב"י. רעייתי רצתה מאוד שאשאר בבית בליל ההילולא של רשב"י כדי שנשמח ונרקוד יחדיו עם הילדים הקטנים סביב המדורה השכונתית ונסעד יחדיו, ואחרי זה לא אכפת לה שאסע למירון להתפלל, ללמוד ולהמשיך ישועות עבורנו ועבור כלל ישראל.
אך מה אעשה, שאת הכרטיס לאוטובוס כבר רכשתי, ובשעה כה מאוחרת אין סיכוי להשיג כרטיסים, שהלוא הכל כבר נמכר מראש.
נזכרתי בסיפור של אחד מגדולי הדור הקשור בעבותות אהבה לרשב"י ואף כתב כמה וכמה חיבורים בתורת הסוד. באחד משיעוריו עלה הנושא של העלייה למירון, ואמר הרב שבהיותם זוג צעיר מבורך בילדים קטנים חפצה אשתו לנסוע לרשב"י להעתיר בתפילה, והרי גם הוא רצה מאוד, אלא שהוא נקט במידת הוותרנות ונשאר עם הילדים הקטנים, ואת רעייתו שלח למירון להתפלל. ובבית, כך סיפר, הדליק נר לכבוד רשב"י וישב ללמוד את הזוהר הקדוש בין טיפול בילד האחד למשנהו. כך היה מנהגו כמה וכמה שנים, עד שגדלו הילדים ונסעו כל המשפחה יחדיו מירונה.
עד כאן הסיפור שזכרתי. עכשיו עשיתי חשבון פשוט וקל: אם צדיק זה ויתר כמה שנים לעלות מירונה, אז אני, שרק קניתי כרטיס, לא אוותר?!
ויתרתי, והייתה שמחה גדולה באותה שנה לכל המשפחה, וגם לי היתה הארה מיוחדת. בגמר הריקודים והארוחה, כבר היתה שעה מאוחרת בלילה. סיימנו להשכיב את הקטנים ופרשתי לי לסלון לפינתי, הדלקתי נר ופתחתי את ספר הזוהר כפי שעשה רבי ומורי משך כמה וכמה שנים. אמנם איני מתקרב למדרגה שלו, אך ניסיתי. למרות שחשתי צביטה בלב המשכתי ללמוד בזוהר הקדוש.
ניגשתי למטבח להכין לי כוס שתיה חמה, והפלאפון שלי מצלצל פעם אחר פעם. עניתי לשיחה ועל הקו היה חבר שחודשים לא שוחחנו ושאלה בפיו: "האם אתה רוצה להצטרף אלי לנסיעה לרשב"י? אני רוצה לנסוע ברכב שלי אבל אני מעדיף לנסוע עם חבר שיש לו רישיון כדי שאם אתעייף הוא יחליף אותי בנהיגה"…
לשמחתי לא היה גבול. הרי כל כך חפצתי לנסוע ולא היה לי שום מוצא בדרך הטבע, והנה טלפון מחבר, המבקש שאצטרף אליו ברכב חדש ונוח. נסענו, התפללנו, וחזרנו בשלום ובשלווה…
(טיב הקהילה)