כיצד ינהג אדם שגר במקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה בער"פ והוא הגיע למקום שנהגו לעשות בו מלאכה בער"פ? • מה הדין בשאר חילוקי מנהגים בין מקום למקום? • ומדוע כאשר אדם נוהג כמקומו להקל ולעשות מלאכה בצנעה במקום שמחמירים ומצא אותו ת"ח בשעת עשיית המלאכה, מעיקר הדין אין צריך להפסיק מלאכתו? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תס"ח סעיף ד' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
אומר השו"ע, אדם שגר במקום שעושים מלאכה בערב פסח, והוא הולך למקום אחר שבו מחמירים ולא עושים מלאכה בערב פסח, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, ומבאר המ"ב, שמדובר באופן שאין דעתו להשתקע במקום שהוא בא אליו, וכיוון שכך, לא נותנים עליו חומרי מקום שבא לשם, אלא הוא יכול באופן עקרוני להמשיך ולנהוג כמו המקום שהוא יצא משם, ולהקל, אבל כיוון שיש כאן בעיה שאם יראו אותו שהוא עושה מלאכה, זה יעורר מחלוקת, לכן לא יעשה מלאכה בישוב, אבל יכול לצאת מחוץ לעיר אל המדבר, ולעשות מלאכה, אבל אם דעתו להשתקע שם, הוא מקבל את הדינים של אותו המקום.
אדם שנמצא במקום שלא עושים מלאכה, והולך למקום שמקילים ועושים בו מלאכה, מכיוון שאין דעתו להשתקע שם, נותנים עליו את חומרי המקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם, ואסור לו לעשות מלאכה, ואומר המ"ב, גם באופן שבמקומו מחמירים, והוא הולך למקום שמקילים והוא צריך להחמיר, אבל שלא ייראה בפניהם שהוא בטל ולא עושה מלאכה מאחר שהוא מחמיר בעניין, כיוון שאז יש בזה מחלוקת, אלא שלא יעשה מלאכה, ואז יחשבו שהסיבה היא שהוא לא עושה מלאכה, אינה משום שהוא נוהג שלא לעשות מלאכה, אלא הסיבה היא כיוון שלא הזדמנה לו מלאכה, אבל בחלק הראשון שמדובר שהוא עושה מלאכה, הוא דבר שאינו בצינעה, א"כ אין אפשרות אלא ללכת מחוץ לעיר.
אומר השו"ע, 'וכן מי שדעתו לחזור למקומו', והמ"ב אומר, שהלשון כאן מגומגם, שהרי כל הסעיף מדבר באופן שאין דעתו להשתקע אלא לחזור למקומו, שאז אנחנו אומרים שהדינים שלו הם כמו המקום שהוא יצא משם? ומבאר המ"ב, שכוונת השו"ע היא לומר, שלאו דווקא אם הנושא הוא האם לעשות מלאכה בער"פ או לא, אלא הוא הדין כל חילוקי המנהגים, הדין הוא, שאם אין דעתו להשתקע, הוא מקבל את הדינים של המקום הקודם, אבל שיזהר ממחלוקת.
המ"ב אומר, שהשו"ע כולל כאן שני דברים:
א. אדם שבא ממקום שמקילים בדבר מסוים, והוא נכנס למקום שמחמירים באותו הדבר, באופן עקרוני, הוא נשאר כאנשי מקומו והוא יכול להקל, אבל שלא ייראה בפרהסיא שהוא מיקל.
ב. היכן שמנהג מקומו להחמיר והוא מחמיר, צריך להיזהר שלא ייראה בפניהם שהוא מחמיר, אמנם במקום שהוא לא יכול להסתיר את זה שהוא מחמיר כמנהג מקומו, הוא צריך לנהוג כמו מקומם ולהקל, ואדם שבמקומו נוהגים להחמיר מעיקר הדין באיזה שהוא דבר, אם זה לא מנהג, אלא דבר שאסור מעיקר הדין ואפילו מדרבנן , והוא מגיע למקום שמקילים באותו הדבר, אסור לו להקל כמותם, ומוטב לסבול לעצמו קטטות ולא לעבור על דברי סופרים, כיוון שהעובר על דברי סופרים חייב מיתה בידי שמים.
עוד מביא המ"ב, כתבו הפוסקים, אדם שיצא ממקום שמקילים, והוא הגיע למקום שמחמירים, והוא נוהג כמנהג מקומו להקל ובצנעה, ומצאו אותו אנשי המקום שבו הוא נמצא שהוא מיקל, צריך להפסיק מנהגו כדי שלא יכירו בו מפני המחלוקת, אבל אם מצא אותו ת"ח, א"צ להפסיק, כיוון שת"ח יודע שזה תלוי במנהג ואין כאן מחלוקת, ומ"מ, לכתחילה לא יעשה כמנהגו אפילו לפני ת"ח.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א