עריכה לא ערוכה // הרה"ג ר' שמואלברוך גנוט

לדובב שפתי ישנים

מאת:הר' שמואל ברוך גנוט שליט"א

בימים אלו מתוודעים כולנו למודעות רחוב ומודעות ב'יתד', חוברות ופרסומים בתיבות הדואר על 'שבוע הספר' או 'חודש הספר התורני'. יבול הספרות התורנית הוא מהגבוהים ביותר בעולם. בכל שבוע (!!) מודפסים כמה ספרים תורניים חדשים, בנוסף, שוקדים מכוני הספרים על עריכת ספרי קדמונים, ראשונים ואחרונים. כך שבכל שנה יוצאים לאור מהדורות חדשות ומוארות.
על עריכת ספרי הקדמונים לדורותיהם שוקדים מאות עורכים, אברכים תלמידי חכמים שיש להם גישה וכשרון כזה או אחר בכתיבה, ניסוח ועריכה. גם אני עצמי זוכה לערוך, במהלך 19 השנים האחרונות, במסגרת 'מכון ירושלים', מכוני עריכה נוספים ועריכת ספרים תורניים לאנשים פרטיים. באופן אישי אני עוסק בזה בשעות הלילה, לאחר הלימודים בישיבה ובכולל, ונהנה מאד. אולי אצליח להעביר כמה מסרים ו'טיפים' לאלו מקוראינו שחשקה נפשם להשתלב בשטח עריכת והאדרת ספרי גדולי הדורות.

 העריכה היא קיום מצות עשה של תלמוד תורה דרבים. זאת מלבד הסיפוק העצום מפרסום היצירות התורניות, שהוא דבר נפלא ומרומם, בפרט שהעורכים זוכים לפאר ולרומם את כתביהם של גדולי ומאורי האומה לדורותיהם. הספרים שתכתוב, תערוך או תאדיר, יישארו בס"ד לעולם ועד, ממשיכים ומפרים את עסק התורה בכל היכלי התורה.

אבל לא לכל אחד עריכה היא "שטייגען". ישנם כאלו שמלאכת העריכה מקטינה את קומתם הרוחנית, מפריעה להם בהמשך לימוד התורה בעיון ובהעמקה או ברכישת ידע תורני מקיף בכל חלקי התורה. וישנם רבים אחרים שהעריכה התורנית דווקא עושה טוב לנשמתם ולתורתם, לאישיותם ולעלייתם התורנית והרוחנית. לכן כדאי לחשוב, לבדוק, להתייעץ ולדון האם יצא שכרו בהפסדו, וכל אחד יעשה כחכמתו, בהכוונת רבותיו ומורי דרכו, כדי לדעת האם הדבר מתאים לו.

 עבודת העריכה דורשת, בדרך כלל, ידע נרחב בספרות התורנית, גם בזו שאינה קשורה במישרין לספר שאתה אמור לערוך. ככל שהידע שלך מקיף ועמוק יותר, כך הספר שתערוך יהיה ערוך טוב יותר. ל'מכון ירושלים' ישנה הוראה ברורה ממרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל, שלא לאפשר להשתלב בעבודת המכון עד 3 שנים לפחות אחרי החתונה. אברך צריך להשתלם קודם בתורה ככל האפשר, להתמלא בעצמו במטען תלמודי, ורק אז לצאת ולהוציא את התוכן שיצק בעצמו, אל מול דפי ספרי הקדמונים.

אם מדובר בעריכה לשונית בלבד, שיכתוב והתעסקות בנושא מאד מקומי, יתכן שהמטען התורני שלך לא יהיה נחוץ כל כך. אך פשוט וברור שאי אפשר לערוך ספר של 'ראשון' על מסכת שבת, למשל, אם לא למדת בכולל את מסכת שבת לפחות כמה שנים.

על העורך להבין בלימוד ולהקיף את הנושא לעומקו. להכיר את הש"ס וסוגיותיו לפחות בכללות ובנגיעה מסויימת. לדעת לכתוב כראוי, להתנסח ברהיטות ובתמציתיות, לדעת תחביר כהלכה וגם להיות בעל 'חוש שישי' לעריכה. אם כי לעיתים מצליחים לרכוש את ה'חוש השישי' דרך הנסיון והעמל. הנסיון הוא המעלה היותר גדולה של העורך הטוב.

מלבד כל זאת, ישנם עוד היבטים רבים, הדרושים לכל עורך. לדעת למשל ש'ספר יהושע' הוא גם שם של שו"ת ולא רק אחד מכ"ד ספרי הקודש, או שהט"ז לא ראה רש"ש, ושספרא ותורת כהנים הוא אותו הספר. שמעתי על עורך אחד שלא הבין איך המחבר של הספר שאותו ערך, פתח ב'טורי אבן' וסיים ב'אבני שוהם'. למי שלא יודע, מדובר באותו המחבר ובחלק אחר באותו הספר עצמו…

 בעבר קיבלתי לידי ספר לביקורת של עורך שלא ממחנה היהדות החרדית, שערך ספר של אחד הקדמונים. בכל פעם שהמחבר הקדום זי"ע כתב ו"נראה בד"פ", פתח העורך המלומד את ראשי התיבות כך: "ונראה בדרך פשט". התקשרתי אליו, כועס בעליל, והקראתי לו קטע אחד מהספר, אחד מיני רבים, שהתחיל במילים "בד"פ". המחבר הביא גמרא בחולין והקשה מגמרא בזבחים, ניסה לבאר מגמרא בבבא קמא ודחה בשתי אפשרויות על פי גמרא בברכות, הוא הוסיף עוד סלסול מגמרא ביבמות וניסה לפרוך על פי מכילתא, ולבסוף ביאר לפי גמרא בחולין. – "וכל זה נחשב בעיניך לביאור על דרך הפשט?" שאלתי את העורך בפליאה.
– "אז מה זה "בד"פ"? שאל העורך.
– "דרך פלפול", כמובן!" … השבתי לו…

חלק ניכר מעבודת עריכה של כל ספר מדורות שעברו, הוא לפתוח את ראשי התיבות המסורבלים לימינו, של גאוני קמאי.
אתן דוגמה אישית: בהרבה ספרים שזכיתי בס"ד לערוך, השתמשו מחברי הספרים בראשי תיבות משונים ובלתי שגרתיים בכלל. הגאון רבי קופל חריף זי"ע מווערבוי והגאון האדר"ת זצוק"ל, למשל, יכולים היו להעתיק שורות של גמרות בש"ס בראשי תיבות, מבלי שהיה לי בהתחלה כל מושג לאיזה נושא וענין הם מתכוונים.
פתיחת ראשי התיבות בספרים כאלה היא מלאכה קשה שבמקדש. ישנה אמרת כנף בקרב העורכים, שראשי התיבות של "דהמע"ה" אינה תמיד "דהמוציא מחבירו עליו הראיה", כי לפעמים הכוונה ל"דוד המלך עליו השלום"…

באחד הספרים שקיבלתי לביקורת קראתי את הקטע ולא הבנתי מה המחבר רוצה בכך שכותב "בכהאי גוונא". לא ירדתי לסוף דעתו של איזה 'בכהאי גוונא' מדובר, עד שעלה ברעיוני שהיה כתוב "בכה"ג", והעורך הלא- אחראי פתח "בכהאי גוונא" במקום "בכהן גדול"… וכך באמת היה.

 ישנו דיון ארוך בספרי הפוסקים האם אמירת הקדיש הנאמר בסוף קריאת התורה, שייכת לשליח הציבור, לבעל הקורא או לעולה לתורה ל"מפטיר". הפוסקים מצטטים בעניין את דברי שו"ת התשב"ץ (ח"ג קע"א) שכתב שמותר לרכוש את העליה האחרונה לילד קטן, וכתב: "קניית המצוות אין אני מתיר בכאן לקטן, אלא לקנות ההפטרה, אבל לקדיש בתורה ולתפילת ערבית במוצאי שבת, איני מתיר עד שיהיה גדול". במספר ספרי שו"ת הוכיחו מדברי התשב"ץ שהקדיש אינו שייך להם, הרי בין כה ילד קטן אינו קורא בתורה. אך היו שהעלו בספריהם השערה שישנה טעות- סופר בתשב"ץ, ובמקום המילים "לקדיש בתורה", צריך להיות כתוב "לקרות בתורה", וממילא אי אפשר להוכיח מדבריו מאומה לעניין שייכות הקדיש.

בדקתי. בכתב היד המקורי של התשב"ץ נכתב: "לק' בתורה", כך שצדקו דברי הרבנים שטענו שמדובר בטעות סופר. התברר שפותחי ראשי התיבות בתשב"ץ פתחו את המילה "לק'" במילת "לקדיש", במקום "לקרות"…

גם 'דפוסים ראשונים' של הספר יכולים לשנות את התמונה לפרטיה, ויש על כך אלפי דוגמאות.

 כולנו זוכרים את הפתק הלא- מפוסק, שהובא בספר הלימוד "חיבור וסגנון": "תנו לראובן עפרון ומחק ועט ומחדד לשמעון". כיוון שכותב הפתק לא פיסק כראוי את הוראתו, לא ברור האם ראובן אמור לקבל את העיפרון והמחק והעט, או ששמעון אמור לקבל את המחק, העט והמחדד, או שראובן צריך לקבל את העפרון והמחק, ואילו העט והמחדד יהיו לשמעון…

לאחרונה נתקלתי בשגיאת פסיק שכזאת, ששינתה את משמעות ההבנה. באחד מהדפוסים החדשים של ה"שולחן ערוך" הודפס הט"ז ביו"ד סי"ח כך: "אחד ששחט בהמת חבירו בעניין שהיתה הגרמה, לרבנן ולרבי יוסי היא כשרה". העורך טעה ופיסק לאחר המילה "הגרמה". כעת המעיין לא מבין מדוע "לרבנן ולרבי יוסי היא כשרה", והרי זאת "הגרמה", האסורה בשחיטה.

אילו היה העורך מפסק כך: "שהיתה הגרמה לרבנן, ולרבי יוסי היא כשרה", היו מבינים כולם שלפי רבנן היתה הגרמה בשחיטה והשחיטה פסולה, ואילו לדעת רב יוסי הבהמה כשרה.

אלו כמה 'טיפים' ודוגמאות למלאכת עריכת ספרים תורניים. אולי הדברים יהיו לתועלת לחלק מקוראי המאמר.

(יתד)