הרב ישראל ליוש
לומדי הלכה בכלל, ולומדי 'הדף היומי בהלכה' דבר יום ביומו, בפרט, יודעים וחשים אף על בשרם, כי לימוד הלכה הוא דבר הכרחי וחיוני לאיש הישראלי, השואף ללכת בדרכי ה' יתברך, לשמור מצוותיו ולקיים רצונו בדקדוק. כי רק מי שלומד את הוראות אורח החיים, יודע אכן איך לקיימן בשלמות.
אך בחודש זה בו אנו לומדים את הלכות ברכת הפירות, עלינו להתחזק בידיעה זו שבעתיים, כי הרי כתוב בגמ' (ברכות לה, א) ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל", ורבא מבאר שתקנתו של המועל היא ללכת קודם אצל חכם וילמדנו הלכות ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה.
וכך כותב היערות דבש (ח"א דרשה י"א): 'ויתן אל לבו מבלי לעבור פי ה', וללמוד דיני התורה ולהישמר מעבירות שדש בעקביו, ובפרט בהל' שבת ויו"ט וברכות הנהנין, ומי שאינו בקי בהם ממש, אינו בתורת האדם הישראלי'.
מסופר על מרן החתם סופר זצ"ל שכבר בהיותו ילד בן שש, למד את כל הלכות ברכות, וכאשר נוכח לדעת כי יש ספק ברכה על סוכר, נמנע מאכילת סוכר לבד כל ימי חייו.
הגאון רבי אריה ליב באקשט זצ"ל ראש הישיבה בדטרויט, סיפר בהתרגשות על פגישתו עם מרן החפץ חיים זצ"ל. היה זה כאשר הגיע החפץ חיים לעיר 'לידא', על מנת לחזק את בני העיר בשמירת עיקרי היהדות, כשרות, שבת וטהרה. 'אני הייתי אז בחור צעיר' – מספר הג"ר אריה באקשט – 'ונדחקתי בין הרבנים והנכבדים שבאו להקביל את פני מרן החפץ חיים, הייתי כאלם לא אפתח פי, מגודל ההתרגשות שאחזה בי לעמוד ליד קודש הקדשים – החפץ חיים. לא הצלחתי להוציא הגה מפי מלבד את שם אבי, אשר ידעתי כי החפץ חיים מכירו אישית, ואז שמעתי קול ענות של החפץ חיים, כאומר לעצמו: 'רבונו של עולם, ראה ילד עוזב את אביו ואמו, אחיו ואחיותיו רק כדי ללמוד תורה', וכדי לחזקני ולאמצני' – המשיך הרב באקשט בתיאורו המרגש – 'אחז החפץ חיים בידי, ואמר: 'בני היזהר בברכות, ובזה תינצל מכל צרה וצוקה', 'ואכן' – סיים הרב באקשט את סיפורו – 'סכנות רבות עברו עלי, סכנת סין, (הרב באקשט נמנה על תלמידי ישיבת מיר שגלו לשנחאי) סכנת רוסיה, וב"ה מכולם ניצלתי'.
הקפדה על הלכות ברכות, הרי היא הכרה בטובתו של הקב"ה עם ברואיו, הכרה כי כל הנאותינו כאן בעולם הזה, מתאפשרות רק על ידו יתברך. בברכת הנהנין בכוונה מכריזים אנו בקול גדול כי הכל נהיה בדברו, וכי הוא ברא ובורא את שלל המוצרים המהנים את בני האדם.
אמנם הברכות הן 'הכרת הטוב', אבל הן אינן 'השבת טובה'. בברכותינו אין אנו משיבים טובה לקב"ה, הוא לא זקוק לתמורה עבור טובותיו עמנו, וגם אין תשלום שיכול באמת לשלם לו עבורן. אלא די בכך שנכיר בטובה ונדע כי הכל מאתו ומטובתו יתברך, ואדרבה, ככל שנכיר בטובה ולא נשיב לו עבורה, הרי תמיד נרגיש בעלי חוב כלפי מלך העולם – מטיבנו לעולם.
מסופר על יהודי, מחסידיו של בעל הנתיבות שלום מסלונים זצ"ל, שנושע מצרה גדולה, ועז היה חפצו להשיב לבורא כגמולו הטוב. כדרכו בקודש פנה אל מורו ורבו בעל הנתיבות שלום והתייעץ עמו בענין, וספר לו כי עלה בדעתו להקים 'גמ"ח', ובכך אולי ישיב מעט לקב"ה על טובתו עמו.
ענה לו האדמו"ר בחיבה, לו אתה שומע בקולי, אל תעשה דבר! אל תקים את הגמ"ח! התפלא החסיד על דברי רבו, וכי מה רע יש בהקמת גמ"ח? הרי כוונה טובה יש לו בזאת להשיב להקב"ה על הנס הגדול שעשה עמו?. אך האדמו"ר הסביר את דבריו: אדרבה עדיף שתחיה כל ימי חייך עם ההרגשה שאתה חייב להקב"ה על מה שעשה עמך, אם תקים את הגמ"ח, הרי תחוש שכבר אינך חייב לו כלום, כי השבת לו כבר כגמולו הטוב, ותפקידנו הוא להכיר בטובתו של הקב"ה ולא להשיב לו טובה, כי באמת אי אפשר להשיב לו, ואפי' על הקלה שבטובותיו.