"וזאת עשו להם וחיו" ד' י"ט
המשנה [אבות ב א] אומרת, "רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה. ותפארת לו מן האדם". לכאורה הכוונה היא, שצריך האדם לנהוג באופן כזה שיהיה מקובל בין האנשים. תהיה חברה'מן. תתנהג באופן כזה שאנשים יעריכו אותך, מבין ענין, ליברלי, מעורב עם הבריות. אך המשנה ממשיכה ואומרת; "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". מה הקשר בין הדברים? אלא נכון שצריך שתהיה תפארת לו מן האדם. המוצא חן בעיני הבריות, מוצא חן גם בעיני ה'. אבל צריך להיזהר לא לקחת את הדברים רחוק. בשום אופן לותר ולו על מצוה קלה, כדי למצוא חן בעיני הבריות.
לדוגמא. לפעמים אדם מצוי בחברת אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. הוא טועם משהו, אך לא נעים לו לברך בקול רם. לפיכך הוא לוחש את הברכה, בקושי הוא עצמו שומע. לא זו הדרך ולא זו העיר. אל תמכור את יהדותך כדי להיראות נחמד.
לא מכבר השתתפתי בשמחת שבע ברכות שנערכה בחצור הגלילית. בין הדוברים היה יהודי מהעיר ערד, ממקימי בית הספר 'שובו' שבעיר. הוא סיפר על ר' משה זילברברג מאשדוד, יהודי חסידי, תלמיד חכם גדול, שפעל רבות לקרב את יהדות ברית המועצות לדרך התורה והמצוות. כשהקימו את בית הספר, הגיע ר' משה למעמד קביעת מזוזה. היה זה אירוע מכובד שנערך בהשתתפות תלמידי בית הספר והוריהם. ר' משה היה לבוש שחור מכף רגל עד ראש, כובע, חליפה ארוכה 'גארטל' חגור למתניו. עמד הלה מול הדלת, התנוענע כולו, "כל עצמותי תאמרנה", וברך בקול גדול ובהתלהבות דקדושה בהברה חסידית, "בוריך אתו ה' אלוקייני מיילך הועוילום". כמו שאומרים 'לא שם על אף אחד'. לא ניסה להתאים עצמו לציבור שסביבו, לא בלבוש ולא בדיבור. לא שינה כקוצו של יוד מעבודת ה' כפי שהורגל בה.
אמר אותו יהודי ערדי, האמת, קצת התביישתי. חשבתי לעצמי, מה חושבים ילדי בית הספר שאינם יודעים דבר וחצי דבר על יהדות, כל שכן על חסידות. כיצד הם מביטים על התנהלותו ה'מוזרה', עומד ומתנועע כלולב, צועק בקול גדול מילים חסרות פשר… מה חושבים הוריהם, אותם עמי ארצות על 'הצגה' שכזו.
המשיך היהודי וסיפר, לאחר זמן מה יצא לי לשוחח עם אחד התלמידים. שאל הלה, מי היה הצדיק הזה שקבע את המזוזה? כל כך התרגשנו לשמוע אותו מברך…
מי שפועל מתוך אמת פנימית, לא משנה באיזו שפה הוא מדבר. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ניכרים דברי אמת. אני הוא שטעיתי. בזמנו תהיתי וחשבתי, איך הם מסתכלים עליו, משוגע מארץ המשוגעים. אך טעיתי טעות גדולה, הם התלהבו דוקא מה'פוזה' הזאת.
אנחנו צריכים ללכת עם האמת שלנו עד הסוף. לא לחשוב מה חושבים ומה יגידו. מה שצריך להדריך אותנו הוא רק איך התורה 'מסתכלת' עלינו. האם מעשינו תואמים את הכתוב בה, ואת הרוח הנושבת מבין גליונותיה. אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות מעריכים את מי שעומד על עקרונותיו. לפעמים אתה פוגש חילוני שאומר, אתה יודע, החרדי ההוא לא בדיוק דתי, הכל הצגה. כשהוא בין חרדים הוא נוהג כחרדי הכי גדול. אבל כשהיה איתנו בין חילוניים, פתאום הוא נוהג אחרת, לבוש אחרת, כבר לא בדיוק מקפיד על הכשרות המהודרת ביותר, מדבר בשפה אחרת, ואפילו מתפלל אחרת. הוא מתאים את עצמו לסביבה. עושה מה שרוצה. זה דתי זה? מותר לוותר על הדת לפעמים, כשמתחשק?
על פניו נראה שהוא מגשר בין חרדים לחילונים, מסתדר עם כולם, וכך מקרב את ישראל לאביהם שבשמים. אך האמת היא שדווקא זה שמקפיד על קוצו של יו"ד ואינו מוותר על מצוות ומנהגי הדת כמלוא נימה, גם כאשר יש בכך אי נעימות, הוא המוערך ביותר. כאשר הוא צריך להיכנס למעלית ורואה שיש שם אשה, לא יאמר "לא נעים", מה היא תחשוב על הדתיים. לא, הוא יעשה עצמו כאילו שכח משהו, וימתין שוב למעלית עד שתהיה כשרה למהדרין.
נזכור. "סהדי שקרי אפילו אאוגריהו זילי" [סנהדרין כט א]. עדי שקר מזלזלים אפילו על שוכריהם. אדם גמיש כפלסטלינה, שמתאים עצמו לכל קהל יעד. מזלזל גם על אותם 'חברה' שהוא מנסה לנהוג כמותם. הוא אשר אמרנו, אנשים אוהבים אדם שעומד על עקרונותיו ללא כחל ושרק. יש לנו את התורה, ועל פיה ישק דבר. כמה שלומדים את התורה הקדושה, אין אנו יורדים לרבדים העמוקים שבה.
"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". אדם צריך קודם כל לנהוג באופן שיהיה תפארת לו, לנהוג על פי כל דקדוקי התורה והמצוות, ודוקא אז "תפארת לו מן האדם", כל אדם כאשר הוא יעריך אותו. העמידה על האמת היא שתכריע את המערכה
רגישותם המופלאה של גדולי ישראל לזולת
ישנם סיפורים רבים אודות רגישותם של גדולי ישראל לזולתם, וההקפדה על כבודם בכל מצב שלא יהיה. נביא כמה מהם.
בתקופתו של הרב האחרון לשושלת בריסק נפרצו מאד בעיר בריסק כל ענייני הכשרות. אינשי דלא מעלי השתלטו על השחיטה, ועשו ככל העולה על רוחם. החרדים לדבר ה' חרדו מאד מהמצב, לפיכך כינסו אסיפה דחופה בביתו של הרב. והנה, בשעה היעודה, כאשר החלו הרבנים והעסקנים להתאסף, מופיע אחד מאותם שוחטים לא כשרים, אודותם רצו לדבר. ניסו לרמוז לו בכל דרך אפשרית שאינו רצוי. "נסתדר בלעדיך", "אני חושב שמישהו מחכה לך בחוץ", ועוד שיטות שונות ומגוונות. אך ללא הועיל. האיש לא הבין רמזים, או יותר נכון, לא רצה להבין רמזים, ונותר במקומו.
לא היתה ברירה. פנו לרב ואמרו, איש זה שיושב כאן יקלקל את כל האספה. לא נוכל לדבר בגלוי וללא מורא על הנושאים הבוערים המטרידים אותנו. זהו ענין של כבוד שמים, של קיום התורה, אולי הרב יוכל לפנות אליו ולבקשו שיעזוב את המקום. אך הרב סרב בתוקף. הוא בשום אופן לא יסלק אדם מביתו. בסופו של דבר הסתייע הדבר, והלה יצא מהמקום ביזמתו.
אחרי האספה ניגשו אל הרב ושאלוהו, מדוע לא היה מוכן לבקש מהאיש שילך, מדוע חס כל כך על כבודו של אותו חוטא ומחטיא. אדם שמכשיל את הרבים בבשר פיגולים. אמר להם, רואים אנו מהסיפור של קמצא ובר קמצא, שלמרות שלא נהג כראוי, למרות שבסופו של דבר הלך והלשין על היהודים כולם, בכל זאת הקב"ה לא מחל על כבודו של אותו אדם, עד כדי כך שהדבר הביא לחורבן בית המקדש. רואים אנו עד כמה חמור הדבר לפגוע ביהודי, יהיה מי שיהיה.
על רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל מסופר, פעם נסע באוטובוס לישיבה. בדרך עלתה אשה, ובתמימות התישבה לידו. מה עושים, כמובן שאין ראוי לשבת בספסל אחד ליד אשה זרה .אבל כיצד קמים בלי לפגוע בה. קם הגרש"ז ממקומו, עמד ליד הדלת, וירד מיד בתחנה הקרובה. כך האשה לא נפגעה. היא סברה שהוא קם משום שהיה עליו לרדת מיד. "ראשית חכמה יראת ה'". צריך להיות ירא ה', להתרחק מהכיעור והדומה לו. אבל לשם כך, יש להשתמש בחכמה. הראשית, הדבר הראשון וההכרחי ביראת ה' – הוא החכמה. צריך לגייס את כל החכמה והתבונה כדי שלא לפגוע בכבודו של יהודי.
פעם באחד ממוצאי השבתות ישב מהרי"ל דיסקין זצ"ל עם תלמידיו. ניגש אחד התלמידים למטבח, והכין עבור הרב כוס תה. הרב סבל מחוסר סוכר, ולכן היו שמים בכוסו כפות גדושות של סוכר. אך התלמיד טעה, ושם בתה מלח במקם סוכר. כפות גדושות של מלח. הרב הודה לו, ברך וטעם. התה היה מלוח כהוגן, לא רק בלתי ראוי לשתיה, אלא אף מסוכן לבריאותו. אך הוא לא אמר דבר. אפילו לא העווה פניו. המשיך לשתות אט אט, העיקר שלא להכלים יהודי.
נכנסת הרבנית למטבח ורואה את שקית המלח על השיש. הבינה את אשר קרה, התפרצה לחדר בזעקה, הוי, כיצד אתה שותה את התה, הלא מלח בכוסך!
איזו מדרגה עצומה. הקפדה על כבוד הזולת בכל מחיר, אפילו אם הדבר פוגע חמורות בבריאות. אך האמת היא שיש לנו ממי ללמוד. הלא תמר היתה מוכנה למסור את חייה ובלבד שלא לפגוע ביהודה.
האדמו"ר מאמשינוב רבי ירחמיאל יהודה מאיר זצ"ל, סיפר סיפור מפליא על אביו, האדמו"ר הקודם. כבכל חסידות היה אביו רגיל לערוך 'טיש' – שולחן בליל שבת, זמירות, דברי תורה, חוויה רוחנית שנמשכת שעות. יום שישי אחד נכנס אל האדמו"ר יהודי עם בנו, שהיה מחונן בקול נאה ומיוחד במינו. 'בעל מנגן'. ביקש הרבי מהאב שבנו ישיר את 'שיר המעלות' בסיום ה'טיש'. הוא, הרבי, יעשה סימן פלוני, ואז יתחיל הבן לשיר.
ליל שבת, עורכים את ה'טיש'. הרבי יושב בראש השולחן, זקני החסידים סביבו. הצעירים עומדים סביב סביב, הרבי מקדש על היין, מברך המוציא. טועם משהו.
בקושי עוברות כמה דקות, והנה נדמה לאותו ילד שהרבי עשה את הסימן המוסכן. הוא פוצח בשיר בקולו הצלול והנאה, "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". הרבי שהבין מיד את הטעות, מצטרף אליו בלי להניד עפעף. הציבור חשב, ודאי יש לרבי כוונות נעלות, מי יודע אלו סודות טמירים מונחים כאן, מי יודע מה ראה הרבי ברוח קדשו, עד שהחליט שצריך לסיים את הסעודה שבקושי החלה.
אך האמת, לא מיניה ולא מקצתיה. הרבי חס על כבודו של הילד. חשש שאם ישתיק אותו, גם אם יסביר לו את הטעות ודאי יפגע. כדאי לוותר על המשך המעמד הנשגב של ה'טיש', ובלבד שלא לפגוע ביהודי. מפליא!
למדנו עד כמה צריכים אנו להיות רגישים למצוקת הזולת, חס וחלילה לא להלבין פנים. למדנו שדווקא מי שמקפיד בכל מקום ובכל מצב על קיום התורה ועל כללי השולחן ערוך, הוא זה שמביא קידוש שם שמים. מרן הרב שך זצ"ל היה דוגמא מופלאה לכך. לא חת מפני איש. אמר מה שחשב, על פי דעת תורה, בצורה הברורה והבהירה ביותר. בלי קישוטים ובלי הצטעצעות.
היו שלא הבינו אותו, טענו שאנשים לא אוהבים שמטיחים בהם את האמת בפנים. אך האמת היא שדווקא משום כך משום שאמר את הדברים ללא כחל ושרק, חשו הכל שהאמת בוערת בקרבו, וקיבלו את דבריו. גם אנשים שרחוקים מקיום תורה ומצוות, מעריכים את איש האמת הפועל בעקביות על פי דרך התורה, ואינו סר ימין ושמאל ולו במשהו. אין לחשוש מכך, חילול ה' לא יגרם ממעשיו. אדרבה בכך הוא מקדש שם שמים ברבים
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות' וישב)