עם שובי מהכותל המערבי השכם בבוקר הסתבכתי וצעדתי בטעות לתוך הרובע המוסלמי. לפתע הגיחו לעברי שני ערבים עם גרזנים בידם. הם הלכו בעיניים צמאות דם. מיד נזכרתי בסגולה הידועה של רבי חיים מוולאזין והשתמשתי בה, והמשכתי לצעוד ברוגע ולא הפסקתי לחשוב: "אין עוד מלבדו'

"אין עוד מלבדו"  (ד' ל"ה)

המקום: העיר העתיקה ירושלים.  התאריך: ט' באב תשכ"ז.

לאחר מלחמת ששת הימים נהרו תושבי ארץ ישראל לפקוד ברחמים את הכותל המערבי. גם רבי בן ציון פלמן היה ביניהם. בפעם הראשונה הלך שמה בשעות אחר הצהרים.

התקרב לעבר הכותל והיה נרגש עד מאד. הוא לא ביטא את רגשותיו בדיבורים, אלא עמד ליד הכותל אפוף, עטוף, אחוז במחשבות ודמעות קלות זלגו מעיניו. אח"כ להטו פניו, ופיו מלמל תפילות.

תלמידו הרב יוסף וייס שליט"א פגש  אותו בדרך לכותל באותו יום, וסיפר:

אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר חג השבועות הבחנתי בר' בן ציון הצועד גם הוא בין ההמונים לכיוון הכותל ובידו התפילין. היה זה בשעות אחרי הצהרים. שאלתיו מדוע הגיע לירושלים עם התפילין עכשיו, בשעות אחרי הצהרים? וענה, כי היוצא לדרך צריך לקחת אתו את התפילין. המשכנו בדרך לכותל המערבי והוא דיבר בהלכה לגבי קדושת כותל המערבי ולגבי דין קריעה על ראיית הכותל. בעיקר היה טרוד במחשבותיו ועסק בשאלה: כיצד אפשר להוציא בשבת ספר תורה מארון הקודש לרחבת הכותל, הרי ארון הקודש הוא רשות היחיד ורחבת הכותל היא רשות הרבים, ואם כן כיצד יוכלו להוציא את ספר התורה?! לטענתו יש פתרון לבעיה, אם יעמדו אנשים סביב במעגל- בין ארון הקודש לבימה, ויחזיקו ידיים זה בזה, ובכך המקום המסוים המוקף במעגל של אנשים הופך להיות רשות היחיד בפני עצמו על ידי מחיצה חיה של בני אדם.

באותו ביקור אחרי הצהרים החליט, כי בפעם הבאה ילך לכותל רק בשעות הבוקר המוקדמות כי אלפי חילונים עולים ומגיעים גם הם, והפריצות מהלכת איתם בפרהסיה, לכן החליט כי בפעם הבאה יגיע למקום בשעות הבוקר אחרי עלות השחר, וישוב לתפילה בישיבת מיר בשעה שבע בבוקר.

כך עשה.

עם נצנוצי האור הראשון אחרי עלות השחר של ט' באב שנת תשכ"ז, פקד ר' בן ציון בבכי את שריד בית המקדש. בכה ובכה. אך כדרכו לא סיפר לאיש על תחושותיו הפנימיות. ואז קרה מה שקרה.

"עם שובי מהכותל המערבי השכם בבוקר הסתבכתי בשבילים" – סיפר הרב בן ציון – "צעדתי בטעות מסמטה לסמטה לתוך הרובע המוסלמי… אבוי".

"לפתע הגיחו לעברי מפאתי הרחוב הצר שני ערבים עם גרזנים בידם. הם הלכו בעיניים צמאות דם".

"מיד נזכרתי בסגולה הידועה של רבי חיים מוולאזין והשתמשתי בה, והמשכתי לצעוד ברוגע ולא הפסקתי לחשוב: "אין עוד מלבדו", על פי המבואר בנפש החיים שער ג'. אחרי כמה עשרות מטרים נראו ממול מספר חיילים, והערבים שעדיין צעדו לא הרחק ממני 'תפסו את רגליהם' נמלטו וברחו מהמקום".

אחרי הנס הגדול הזה, בעודי מהלך בעיר העתיקה פגשתי ביהודי ירושלמי זקן שצעד לעבר הכותל המערבי. היתה לו הדרת פנים מכובדת, "אינני יודע מי האיש אבל הוא היה בעל צורה עם כל המשמעות שבדבר" – סיפר רבי בן ציון. אותו יהודי פתח את פיו בדברי תורה מאגדות חורבן בית המקדש במסכת גיטין, בין הדברים אמר:

הגמרא בגיטין דף נ"ו מספרת שבר קמצא שלח קרבן לבית המקדש בשליחותו של המלך הגוי. הטיל בו בר קמצא מום בניב שבשפתיים או בדוקין שבעין – "דלדידן (ליהודים) הוי מומא, ולדידהו (לגויים) לאו מומא" – לשון הגמרא. חכמי הדור מיאנו להקריב את הקרבן בעל המום שנשלח על ידי המלוכה, ובכך התגלגל הענין עד חורבן בית המקדש.

פנה אלי היהודי בנושאו את עיניו לשמים ואמר לי: אברך יקר, כאן בשני מומים אלו, טמון אחד הסודות והיסודות המבדילים בין היהודי לגוי. בשני המומים הללו שליהודים הם מום אך לגויים אינם מום.

האחד 'ניב שפתים'. שמירת הפה מניבול הפה, משקר, מלשון הרע ורכילות – שהגויים אינם רואים בכך פגם ומום. וכי מי שפיו גס, הוא בעל מום בקרב הגויים?! הם אינם רואים בכך חיסרון. אבל אצל היהודים הוא בעל מום. בדיבור ניבול פה יש איסור דאורייתא. לשון הרע ושקר הם איסורי דאורייתא, עד שהיהודי נחשב בעל מום.

כך, ב'דוקין שבעין': שמירת העיניים. לגויים אין בכך פגם וחיסרון, אדרבה דרכם להגביה עיניים, ואילו אצל היהודים זהו מום קשה.

במעלות האמיתיות של ישראל אין לגויים שום מושג, וגם אין אפשרות להסביר להם מדוע זה מום. זכינו 'שלא עשנו כגויי הארצות ולא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם'. ע"כ דבריו.

אחרי הגרזנים וכפרת עוונות מפחד מות, אחרי הסילודין באמונה שלימה – אין עוד מלבדו, זכה ר' בן ציון למתנה נוספת – הווארט היקר מאותו דמות נסתרת, שעד היום לא ידוע מי היה.

ווארט זה, והסיפור הכרוך בו היה נפיק מפומיה דרבי בן ציון בהתעוררות, מדוע?

כי שני יסודות אלו היו גם משנת חייו, ומאן דנפק מפומיה – מליביה נפק, מאן דנפח מדיליה נפח. הערך של שמירת הפה והעיניים.

מעשה במוצץ

אברך משכונת 'רמת אלחנן' הלך לו ברחוב עם תינוק בעגלה. הוא גם נשא שקיות לרוב (בחזרתו מקניה שכונתית), וכך בעודו נסחב עם השקיות והעגלה, השתחרר המוצץ שבפי התינוק ונפל למדרכה. למזלו, חלף במקום הגרב"צ פלמן שמיד התכופף, הרים את המוצץ וניקה אותו היטב. הכניס מוצץ נקי לפיו של התינוק.

האברך הרגיש לא נעים ממה שקרה לו שהרב פלמן התכופף למענו, הגביה וניקה וכו', "אני מתנצל ומבקש סליחה" – אמר האיש.

"מה יש להתנצל? אדרבה, היתה לי הזכות להכניס מוצץ לפה שמעולם לא דיבר לשון הרע" – אמר ר' בן ציון לאבא הנבוך, ואז הביט ר' בן ציון על הילד הקטן בחיבה ובתקווה, ששפתיו יישארו תמיד נקיות, השיניים יהיו מצוחצחות, הלשון תישאר עדינה, החיך לא יוציא ניבול פה והגרון לא יטעם כל טומאה. ונפרד מהם, בחיוך וחיבה.

מתי בן ציון הנער הלך לישון?

בליל בר המצוה של בן ציון, אחרי תפילת מעריב, צעדו כל בני המשפחה. ההורים, עם האחים והאחיות שהיו קטנים ממנו – בדרך לאולם השמחה.

ואז לפתע הוא אמר ככה בפשטות אבל בהחלטיות:

"אבא ואמא, עכשיו כשאני נעשה בר מצוה, קיבלתי על עצמי לשמור לנצור את פי מכל דיבור אסור". (שקר, גסות הדיבור, ניבול פה, ו… שלא לדבר לשון הרע).

אבא שמע את הבשורה הגיב בהתרגשות: "נו, שיהיה לך בהצלחה!"

האחות ששמעה כיצד מספר כך לאבא ואמא ואת התגובה של אבא, השתוממה וחששה שמא לא יעמוד ב'קבלה' הזו, כי היה נער סוער, חריף ונמרץ. אבל אחרי כשישים שנה באחת הפגישות ביניהם, אמרה לו: "בן ציון, אני זוכרת את הקבלה שלך בליל בר המצוה. עמדת ב'קבלה' בגבורה".

היא התבטאה: "בגבורה", וידעה מה שהיא אומרת.

הוא עצמו אמר פעם לאחד ממקוריו: "אין לך מושג אלו ניסיונות היו לי בצעירותי, כדי לשמור את הפה".

"שמעתי רמיזה נפלאה" – אמר פעם לאחותו – "נאמר בשיר השירים 'אני ישנה וליבי ער' השינה מתבטאת במיוחד בנעילת הפה מדיבורים ובעצימת העיניים, ולכן אם אני ישנה, ליבי ער לעבודת ה'. הא בהא תליא". בליל בר המצוה הוא הלך לישון…

ובמשך חייו הוא התעלה ב'אומנות השתיקה', והגיע בה עד תכליתה.

(מתוך הספר 'ספר ללא שם')