המעשה המופלא שלפנינו הגיע לבית המדרש ׳נתיבות המשפט׳ בראשות הגאון רבי אליעזר רוט שליט"א, חתנו של הגר"י זילברשטיין שליט"א, והובא בגיליון 'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א.
מעשה זה צופן בחובו השגחה פרטית שאינה נראית כל יום, וגם שאלה הלכתית…
היה זה בבוקרו של יום השבת פרשת ׳בהעלותך', י״ד בסיון תש׳׳פ. אחר הסעודה, ניגש הרב מאיר פרידמן לארון הספרים, והנה רגליו מוליכות אותו, בניגוד למנהגו, לפינה שכוחה בארון הספרים. להפתעתו הוא מגלה שם כרך משניות מסכת ׳זבים׳ שלקח בעבר כדי ללמוד לעילוי נשמת פלוני. הוא התפלא כיצד נשארה מסכת זו בארון, שהרי שבמקרים דומים, לאחר הלימוד הוא רגיל להניח את החוברת בגניזה.
נטל אותה לידיו, ואז נזכר מתי לקח אותה, ולעילוי נשמת מי קיבל עליו את הלימוד. היה זה בחודש סיון של שנת תשע׳׳ה, כאשר הגיע לנחם את משפחת לייזרזון על פטירת אביהם. כפי הנהוג, שכל אחד לוקח מסכת ללמדה עד סוף השלושים, גם הוא נטל את מסכת ׳זבים׳ ולמדה לע"נ הנפטר. לאחר מכן הניחה בארון ושכח מקיומה, למרות מנהגו להניח משניות אלו בגניזה. ועתה, כעבור חמש שנים, והנה הוא מוצא את המסכת בארונו.
כאשר עיין שוב בחוברת, ראה שתאריך הפטירה שרשום עליה הוא י"ד בסיון – ממש ביום הנוכחי. אמר ר׳ מאיר לעצמו: הלוא דבר הוא זה שהחוברת הגיעה לידיי בדיוק בתאריך היארצייט – והתיישב ללמוד את חמשת הפרקים של מסכת זבים לעילוי נשמתו.
עם צאת השבת מיהר ר׳ מאיר להתקשר לידידו, ר׳ ישראל לייזרזון, בן הנפטר, כדי לספר לו בהתרגשות על הזכות הגדולה שנפלה לידיו ללמוד את המשניות בדיוק ביום היארצייט.
חלפו שלושה ימים, ור׳ מאיר מקבל טלפון מידידו ר׳ ישראל, האומר לו: "חשבת שהסיפור נגמר? – לידיעתך, הוא רק התחיל"…
וכך סיפר: "אני נוהג מדי שנה לעשות סיום-ש״ס משניות ביום היארצייט של אמו׳׳ר ז״ל. והנה בשנה זו חל היארצייט בשבת, ולכן הקדמנו אה הסיום. אמנם מאוד רציתי לעשות משהו גם ביום השבת, שהוא היארצייט עצמו. והנה, שמעתי על יהודי שמארגן – תמורת תרומה לכולל – לימוד כל ש״ס-משניות ביום היארצייט. אדם זה מחזיק רשימה של עשרות אברכים, שלכל אחד יש מסכה אחת, או כמה פרקים שאותם הוא לומד מיד כשמגיעה ההודעה. יש מערכת טלפונית, שבאמצעותה מעדכן כל אברך שסיים את תלמודו-שלו, וכך המשפחה בטוחה שאכן כל הש״ס נלמד באותו יום. ומה עושים כשהיארצייט חל בשבת? – עושים השתדלות כרגיל, שהאברכים ילמדו את המסכת בשבת, ובנוסף לומדים עוד פעם ביום ראשון או שני כדי להיות בטוחים שאכן הכל בסדר.
"אמנם אני אישית לא הייתי רגוע", סיפר ר׳ ישראל להרב פרידמן, "לא חפצתי ב׳תשלומים׳ ביום ראשון ושני, רציתי שילמדו ש׳׳ס-שלם ובשבת! ואכן היהודי הצדיק הנ״ל שמארגן את הלימוד הבטיח לי לעשות את כל ההשתדלות שהאברכים יסיימו את הש׳׳ס בשבת".
במוצאי השבת, כאשר ר׳ ישראל קיבל את הטלפון מידידו ר׳ מאיר, שמר את הדבר בליבו… אח״כ התקשר אל האברך שהיה אמור ללמוד את מסכת זבים ושאל אותו האם אכן למד… למרבה הפתעתו (ואולי לא היתה זו הפתעה כל-כך…), התברר שהאברך ההוא התארח אצל פלוני ולא היה בביתו בשבת. הוא שכח את כרך המשניות של מסכת זבים בביתו, וממילא פרח כל הענין מזכרונו. כך יצא שבשבת פרשת בהעלותך הוא לא למד את המסכת, ומתברר שמהשמים דאגו לו, לאבי משפחת לייזרזון, לסיום-משניות מושלם.
בעקבות מעשה זה התעוררה שאלה הלכתית, שנידונה בכולל ׳נתיבות המשפט׳: האם ר' ישראל לייזרזון צריך לשלם תשלום מלא למי שארגן את לימוד הש׳׳ס, כיון שבסופו של דבר סיבב הקב׳׳ה שאכן יסיימו את כל המשניות – או דלמא, כיון שאחד האברכים שכח ללמוד, אין צריך לשלם הכל. וזאת כיון שר׳ ישראל לייזרזון הקפיד מאוד שיסיימו את הש״ס ביום היארצייט, ולכן אף שהקב״ה זימן שאדם אחר ילמד המסכת, מכל מקום אינו צריך לשלם.
השאלה הוצגה בפני הגר״י זילברשטיין שהשיב על פי דברי הגמרא (בבא בתרא, נ׳׳ה א׳) ש׳אינדיסקי׳ סיעתא דשמיא. פירוש הדברים הוא, כפי שמובא ברשב״ם במקום, שהממונים של המלך שהצטוו לאסוף מס בסכום כסף מסוים מתושבי העיר, ודילגו על אדם אחד ולא גבו ממנו, אין הוא מחויב לתת את החלק שלו, למרות שעקב כך יהיו שאר התושבים צריכים לשלם יותר, וזאת מפני שאם הממונים דילגו עליו, אין זה מפני ששכחוהו, כי הממונים לא שוכחים אף אחד, אלא היתה זו 'סיעתא דשמיא׳. ואם כן, גם במקרה שלנו, אפשר לראות בבירור שהשי׳׳ת כיוון את העניינים כדי שסיום-המשניות יהיה מושלם, ולכן צריך לשלם את התשלום המלא.