למרות שמלאכת 'הוצאה' מוּתרת ביום טוב כשהיא נעשית לצורך היום, אסרו חכמינו ז"ל ללכת ברחובה של עיר בעזרת מקל הליכה, משום שהליכה כזו היא דרך חוֹל, ויש בה זלזול בכבוד יום טוב. איסור זה הוא רק למי שיכול לצעוד ללא עזרת המקל, אלא שהמקל מסייע לו ליישר את פסיעותיו; ולכן אסור השימוש במקל אף לעיוור, שהרי הליכתו תקינה.

אולם, זקן וחולה שאינם יכולים לצעוד ללא המקל, רשאים להשתמש בו ברחוב, כיון שלאדם כזה שאינו יכול לצעוד ללא מקל, נחשב המקל כנעל, ובודאי שאין בו זלזול בכבוד יום טוב. ויש המתירים זאת אף לעיוור, כאשר ודאי הדבר שללא עזרת המקל יפול תוך כדי הליכתו.

במה דברים אמורים? במקל רגיל, אבל מקל של כבוד, דהיינו שהנושאו מתכבד בו, וכגון מקל עם גולת כסף שבעבר נהגו הנכבדים לצעוד בעזרתו גם כשלא היה להם צורך בכך – אין בו זלזול בכבוד יום טוב, ולכן מותר לצעוד בעזרתו ברחוב, כאשר אכן הוא גורם לכבוד, או שיש בו מעט צורך.

[שו"ע תקכב, א, משנ"ב א-ב, ושעה"צ א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2, 4 (וראה עוד שם) ו־8]

חכמינו ז"ל אסרו לשׂאת אדם על גבי כסא ברחובה של עיר ביום טוב, משום שדבר זה הוא דרך חוֹל, ויש בו זלזול בכבוד יום טוב; וזאת, אף אם האדם שנושאים אותו אינו יכול ללכת ברגליו. ונחלקו הפוסקים אם מותר למלווים של אדם נכבד, לשׂאת עמהם כסא בשעה שמלווים אותו ברחוב, כדי שאם יצטרך לנוח באמצע הליכתו יוכל לשבת עליו.

והיוצא לרחוב לצורך מצוה גדולה, או לצורך הרבים, כגון רב העומד לדרוש בבית הכנסת – מותר לשׂאתו אף בכסא, ומותר לעשות כן אף באופן שאותו אדם יכול ללכת ברגליו, אם יש צורך בדבר, כגון שחוששים שהנדחקים סביבו יפילוהו.

ומותר לשׂאת כל אדם על הידיים, ועל גבי הכתפיים, או להסיעו בכסא גלגלים. וכן מותר להסיע תינוק בעגלה; אולם, במקום שישנם כאלו שאינם יודעים להבחין בין שבת ליום טוב, ואם יראו שמסיעים תינוק בעגלה ביום טוב ברשות הרבים, ללא 'עירוב', יעשו כן גם בשבת – יש שהחמיר שלא להסיע תינוק בעגלה ביום טוב ברשות הרבים.

[שו"ע תקכב, ב, משנ"ב ד-ו, ושעה"צ ד ו־ח; ביאורים ומוספים דרשו, 2 , 9, 10 ו־11]

בהמה טהורה שיָלדה, ולאחר מכן ריחקה את הוולד, ואינה מניקה אותו, ישנן שתי פעולות שבאמצעותן ניתן לגרום לה לקרב בחזרה את הוולד, ולהניקו: האחת – להשרות את שלייתהּ במים, ולשפוך על הוולד מהמים שספגו את ריח השִׁלְיָּה, ואזי האֵם מריחה את ריחו, ומרחמת עליו ומניקה אותו. והשניה – להכניס כמוּת גדולה של מלח לרחמהּ, והכאב שהמלח גורם, מזכיר לה את כאבי הלידה, ומתוך כך היא נזכרת בוולדה, ומרחמת עליו ומניקה אותו.

ומותר לעשות פעולות אלו ביום טוב, אך לא בשבת. ולמרות שהמים שבהם השרו את שלייתה הם 'מוקצה', שהרי אינם ראויים לשתייה או לשימוש אחר, מותר לטלטלם ביום טוב משום 'צער בעלי חיים'.

וכאמוּר, דרכים אלו מסייעות להחזרת וולד של בהמה טהורה לאמו, אבל בבהמה טמאה אין פעולות אלו מועילות, כי לעולם אינה מקרבת את וולדה לאחר שריחקה אותו.

[ב"י ושו"ע תקכג, ד, ומשנ"ב ו-ח; ביאורים ומוספים דרשו, 3; משנ"ב שלב, א]