"עקב היתה רוח אחרת עמו" (י"ד כ"ד)
ימי הודו ותפארתו של רבינו בישיבת חכמי לובלין הוקרנו רבות מרבותיו, ובראשם מורו ורבו הגדול הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל. לדמותו הנעלית והנדירה היתה השפעה עצומה על עיצוב אישיותו של רבינו, ועל דרכו לימים במשא ההנהגה. גיליונות שלמים ניתן למלא על האהבה העצומה שרחש רבינו לרבו זה, אשר גם הוא כנגדו השיב לו במטבע של אהבה, וחיבבו ביותר בהראותו כלפיו אותות של חיבה מופלגים החל מיומו הראשון בישיבה.
בשיחות קדשו ובשיחותיו עם יחידים, היה רבינו מתרפק לא אחת על דמותו ומתארו בכל דברי שבח ותהילה שהיו שגורים על לשונו. וכה דיבר בקדשו בהעלותו את זכרו: "עדיין הנני רואה בעל השמועה כאילו עומד לנגדי. הרב מלובלין מורינו ורבינו רבי יהודה מאיר בן רבי יעקב שמשון שפירא זצ"ל. בן אחר בן להרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע וצדיקי שפיטיווקא, הוא דוגמת ומהות האדם השלם ומעטים היו כמוהו. דמות חסידית נפלאה. כישרונות גאוניים, פקחות עצומה בכל מכמני החיים, תלמיד חכם עצום ובקי נפלא בש"ס בבלי וירושלמי ובכל חלקי התורה, מרביץ תורה ודרשן עצום בחסד עליון"… בהזדמנות אחרת הגדירו רבינו כ"איש האשכולות, אשר כל שיאמרו למעלתו הכל בגדר אמת"…
על החיבה העמוקה שרחש ראש הישיבה לתלמידיו, העיד רבינו בעת שתיאר פעם את זיכרונותיו מתקופת לימודיו ביח"ל: "אהבתו של רבינו מהר"ם שפירא זצ"ל לתלמידיו היתה אהבה בלי מצרים ממש. אחד מאותות החיבה וההתקשרות עמהם, יש לראות במנהגו לסעוד איתם בצוותא כל יום שני וחמישי את ארוחת הצהרים באולם האוכל של יח"ל. בתוך הסעודה היה לומד עמהם מתוך ספר שערי תשובה לרבינו יונה. כיוצא בזה נהג ביום שבת קודש, לאכול את כל שלוש סעודות היום ביחד עם התלמידים. אין פלא אפוא כי השבנו לו אהבה תחת אהבה, והיו חביבים בעינינו כל תנועה ודיבור שלו, כל שיחת חולין, ואין מן הצורך לומר כל מנהג טוב שהתנהג בו. וכל מעשה, כל עובדה, גם פכים קטנים שלו, היו בעינינו כתורה שלמה בפני עצמה"…
בהזדמנות אחרת תיאר רבינו את חיבתם העמוקה של התלמידים: "גם אנו תלמידי הישיבה רחשנו לו כבוד בל יתואר, וכאשר ארע ומי מאתנו זכה לשרת את מורנו ורבנו או לשוחח עמו ביחידות, היה זה יום חג עבורו".
אולם מבין כל התלמידים בלט באופן ניכר יחסו של ראש הישיבה לתלמידו האהוב הוא רבינו זצ"ל. הוא עמד ביותר על סגולותיו המיוחדות ואף מינהו תחתיו לענות על השאלות הלכתיות כאשר נעדר מן הישיבה, וכפי שהעיד נאמנה החסיד המופלא רבי בן-ציון אפטער זצ"ל שהיה ממקורבי מהר"ם שפירא. כי בעת שמהר"ם היה נוסע למסעותיו עבור הישיבה, מורה היה לתלמידיו להפנות את השאלות שיתעוררו אצלם לבחור ר' שמואל וואזנער.
על שיחה אחת מיוחדת במינה שהיתה לו עמו, סיפר רבינו במספר הזדמנויות. היה זה במוצאי אחת מן התעניות, ומהר"ם יצא לשוח בשדה בלווית רבינו, בגינה המלבלבת שמאחורי הישיבה. במהלך טיולם עצר לפתע מהר"ם מהילוכו, ובעוד עיניו סוקרות בהתפעלות גוברת את בניין הישיבה הגדול שאורותיו הזוהרים מתוכו מאירים את שבילי הגן וקול התורה האדיר הגועש בהיכלו בוקע מחלונותיו כמנגינה ערבה, פנה לרבינו ואמר: "יודע הנך כי לא זכיתי לבנים. אבל הקב"ה ברחמיו זיכני לשני בנים אחרים בהם קיימתי מצוות 'פרו ורבו'. האחד הוא 'הדף היומי', והשני הוא 'ישיבת חכמי לובלין'. ואז הוסיף בפרץ עז של כיסופים, "הלוואי והייתי יכול להרים את הבניין הגדול ולהעתיקו בשלמותו לארצנו הקדושה".
את שיחה זו פירש רבינו כצוואה סמויה, והיא אשר עמדה לנגד עיניו בבואו להקים מחדש את ישיבת חכמי לובלין בשכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק. באחד המכתבים שערך רבינו לטובת הישיבה, כתב עובדה זאת בלשונו הזהב: "עוד מפעמים בליבי ומצלצלים באזניי דברי מורי ומאורי, מרן ר' מאיר שפירא זצ"ל. הוא אמר בפה מלא: 'מי יתן ואוכל להעביר אבני בנין ישיבת חכמי לובלין מלובלין לארץ ישראל, ולהקימה על אדמת קודש'. דבר זה נותן לי כוח ועידוד להיות עומד בראש הנהלתה הרוחנית של יח"ל החדשה באר"י, ומי יתן שאחינו בנ"י דבארץ ישראל יבינו לרוח זה, ונדבת ליבם תקים תפארת יח"ל בארץ ישראל".
פעם, בעת ששהה רבינו בהרי הגליל למנוחה ומרגוע, השקיף לעבר הר גדול ויפהפה בעל מורדות מוריקים ונוף משובב שהיה רחוק משאון קריה, ואמר כי בהכירו את רבו ואת תכונות נפשו ואת דאגתו המיוחדת לתלמידיו, בחפשו להעניק להם מכל הטוב שבעולם וליצור עבורם את התנאים הנוחים ביותר כדי שיוכלו ללמוד ברגיעה וביישוב הדעת, הרי שהר אפוף שלווה זה היה עבורו מקום ראוי ביותר לשכן בו את ישיבתו הקדושה.
רבינו גם זכה לשמוע ממנו אודות לימוד 'הדף היומי' בשיחה אישית. היה זה כאשר סיפר למהר"ם שפירא שלמד את מסכת שקלים במסגרת לימוד הדף היומי מחוץ לסדרי הישיבה. נענה רבו ואמר לו: "אם למדת את הדף היומי מבלי לחזור עליו לאחר מכן, הרי שלא הפקת את התועלת הרצויה מלימוד זה. רק חזרה על הדף מותירה אותו בידי הלומד"…
בהקשר לכך היה רבינו מציין, כי בקרב התלמידים ביח"ל לא היה נהוג ללמוד את הדף היומי. "בחורי הישיבה עסקו בלימוד התורה בהגיון המוח והלב ובעמקות. גם מי שמצאו נפשם בלימוד הבקיאות, למדו הרבה יותר מדף אחד ליום… בסמוך אלי ישבו תלמידים שסיימו את רוב הש"ס במהלך לימודם ביח"ל", אמר פעם רבינו בשיח קודשו.
ואכן, חגיגות סיום הש"ס, היו מחזה שכיח ביח"ל. על חגיגה אחת שכזו סיפר רבינו, כי זוכר הוא כיצד באחת השנים, בהתקרב ז' אדר, הוא יום הולדתו של ראש הישיבה, שאלו הבחורים את מהר"ם איזו מתנה יחפוץ לקבל מהם לציון המאורע. הרהר מהר"ם רגעים אחדים ואמר: 'את כל הש"ס אני רוצה'. לתמיהת הבחורים הסביר בחיוך, כי כוונתו היא שכל הבחורים יחלקו ביניהם את דפי הש"ס, וישננו את התחייבותם במשך אותו יום עד לשקיעת החמה.
"באותו יום, היה מספר רבינו במתק, רעדו אמות הסיפים בהיכל הישיבה. הכל ישבו על מקומותיהם וגרסו בהתמדה את הדפים שקיבלו על עצמם, מתוך מאמץ עילאי להגיש לרבם הנערץ את המתנה לה ייחל. גם מהר"ם עצמו ישב בהיכל הישיבה, ועיניו נצצו מהתרגשות בראותו את ההתמדה המופלאה ששטפה את ההיכל הגדוש. מששקעה החמה והכל כילו את מכסת לימודם, לא היה קץ לשמחה הגדולה שפרצה בליבות כולם ועלתה על גדותיה". על עצמו סיפר רבינו, כי נטל ללמוד את מסכת סוטה מהחל ועד כלה.
רבינו הוסיף וסיפר, כי הבחור יוסף בוים הי"ד, אחד העילויים המופלגים בישיבה שנודע כתלמיד חכם ושקדן עצום, קיבל על עצמו לגרוס את כל מסכת בבא בתרא מהחל ועד כלה, מאה שבעים וששה דפים. כל אותו יום ישב יוס'ל על מקומו ולא הסיר את עיניו מן הגמרא. לפנות ערב, הבחינו הבחורים כי הוא נעדר ממקומו. חבריו שהלכו לחפשו מצאוהו כעבור דקות אחדות כשהוא עומד בחדרו, הגמרא בידו והוא לומד בריכוז עצום. "הניחו לי עתה – ביקש מחבריו – נותרו לי עשרה דפים עד לסוף המסכת, ואני מבקש לסיימם בטרם תשקע החמה"…
(מתוך הספר: אבי ההוראה)
