אמנותו האמיתית של האדם היא לדעת בדיוק אימתי לשתוק, ואימתי לפתוח את הפה. וכשהוא פותח את הפה – לדעת איך לדבר, מה לומר, ובאיזו צורה.
מדוע זו אומנות?
הקב"ה ראה, שכאשר האדם משתמש בכח הדיבור – הוא בונה עולמות. כשם שנתן לבנות על ידי כח הדיבור, אפשר, חלילה, גם להרוס עולמות.
הסבא קדישא, הכהן הגדול מאחיו, מרנא ה'חפץ חיים' זצ"ל, בהקדמתו לספרו על שמירת הלשון, כותב: "בראותי החורבן הנורא מהעוון הזה של דבור לשון הרע, שינסתי מותני" – הוא שינס מותניו וכתב את הספר 'חפץ חיים', ובו פרט מה מותר לדבר, ומה אסור, מתי מותר לדבר, ומתי אסור. במלים אחרות, כיצד לנהוג באומנות הדיבור.
חז"ל מרבים לדבר בענין כח הדיבור, מדרשים רבים מראים מהן התוצאות הנוראות העלולות לבוא, בשל מילה אחת שלא היתה צריכה להיאמר.
רבן של ישראל, הגאון האמיתי רבי נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, התגורר בסמיכות לבית המדרש של הישיבה. רק קיר דק הפריד בין ביתו לבית המדרש. פעם נכנס לחדרו אחד הגבירים שתרמו לישיבה, ושמע קול רעש עצום, קול רעש של ריתחא דאוריתא.
הוא שאל את הנצי"ב האם פעמים רבות יש רעש כזה בביתו, והנצי"ב השיבו, שעשרים וארבע שעות ביממה שומע הוא קולות אלו.
תמה העשיר ושאל: "איך יכול כבודו לנוח ברעש כזה?".
השיבו הנצי"ב על אתר בשמחה: "על מה אתה מדבר? אין לי מנוחה גדולה ונעימה יותר מרעש זה, קול הלימוד הוא בשבילי שיר הערש היפה והמרגיע ביותר, ואם, חלילה, לרגע משתרר שקט – אני מטרד ודואג שמא לא השקעתי בתלמידי מספיק, ולכן הם התרפו לרגע מלימודם"…
המשיך הנצי"ב: "אמשול לך משל, לבעל טחנת קמח שהתגורר בסמיכות לטחנה. כל זמן שיש חטים ושעורים לטחון, הטחנה עובדת ומשמיעה רעש. פנה אליו אדם ושאלו, היאך אינו נעשה חרש משמיעת רעש אדיר זה? ענהו בעל הטחנה והבהיר, כי ככל ששומע את הרעש יותר, מתגברים תענוגו ומנוחתו, כי מבין הוא, כי כך תגדלנה הכנסותיו, אך כאשר יש שקט, הוא מוטרד ודואג, כי מבין שלא תהיינה לו הכנסות רבות"…
הסביר הנצי"ב לעשיר, כי כך קול התורה הבוקע מהישיבה, הוא קול רינה של תורה. הקב"ה שמח בפלפולי דאוריתא, העולם כולו שמח ועומד בזכות קולות אלה, זו השירה היפה ביותר שקיימת – אז ישיר ישראל!
(קטעים נבחרים, מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'משכני אחריך')
1/20