אשה קשת יום וחולה במחלת ניוון שרירים היתה בירושלים. במשך שנים שכבה במיטתה בודדה ועלובה מבלי יכולת להזיז אף אבר, רק שפתיה נעות וכוח הדיבור נשאר לה כפי שהיה. מלבד זאת כל שריריה משותקים היו, ולא נענו להוראות המוח.
נוהג היה המהרי"ל דיסקין זצ"ל לבקרה מעת לעת, קשה היה לראות אותה במצבה הרע, ביתה היה מוזנח וריח רע היה נודף מכל עבר. באחד מביקוריו שאל אותה רבי יהושע ליב, מה אברכך? 'שאזכה לאריכות ימים' ענתה לו האשה. 'אריכות ימים?!' התפלא הרב, 'כאלו חיים את רוצה להאריך?! הלא את סובלת בכל רגע בחייך, מה לך עם רצון להאריך חיים שכאלה?!'
לשמע תשובתה נדהם הרב עד מאוד, וכה היא אמרה: 'פעמיים בשבוע באה לכאן אשה כדי לרחוץ אותי, להחליף את בגדיי, לאוורר ולנקות את חדרי, אין לרב מושג כמה הרגשתי נעימה באותן דקות, ואז כאשר אני נקייה, אני נוטלת כוס מים ומברכת 'שהכל נהיה בדברו', לפעמים אני אף מספיקה לברך 'בורא פרי העץ' ולאכול תפוח. זהו. לאחר מכן איני יכולה יותר לברך עד לפעם הבאה, אבל פעמיים בשבוע אני זוכה לברך 'שהכל נהיה בדברו', על חיים כאלו אינני מוכנה לוותר'.
המהרי"ל דיסקין לא יכול היה להסתיר את התרגשותו מהדרגות הגבוהות אותן השיגה אשה צדיקה זו.
סיפור זה עומד לנגד עינינו בתקופה בה אנו עוסקים בענייני ברכת המזון וברכות הנהנין, והוא מלמד אותנו כי הברכות וההודאה להקב"ה באמצעותן, הן אבן יסוד בקיומנו בעולם הזה. כל תכליתנו כאן היא כדי להודות לבורא כל עולמים ולהללו ולשבחו, ואשה צדיקה זו שהכירה בכך, רצתה להמשיך לחיות כך בצורה כזו, כי בשתי הברכות השבועיות שזכתה לברך, הרגישה שהיא ממלאת את חובתה בעולמה.
ובאמת שהדברים כבר מפורשים ברמב"ן על התורה בשני מקומות, האחד בסוף פרשת בא, וז"ל: וכוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. מפורש כאן ברמב"ן שכל תכלית הבריאה והיצירה היא כדי שנודה לאלוקינו שבראנו.
ובפרשת קדושים כותב הרמב"ן על דברי הגמ' (ברכות דף ל"ה ע"ב) שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו', אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל – חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. וכותב הרמב"ן וז"ל: כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול, משם יהיה קיום העולם, ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל וכו'.
בדבריו אלו מתבאר ביתר שאת שההכרה וההודאה לקל עליון הוא ע"י הברכות, ואם חלילה הוא מזלזל בהן הרי הוא גוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל, כי קיום העולם נפגם בעבור זלזול זה ח"ו.