"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ… לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כ"ב, ו'-ז')
בספר "מעיל צדקה" מביא סיפור נורא. מעשה באדם שהיה רשע כל ימיו ובימיו האחרונים כבר לא אכל מחולשתו, התחננו לפניו אנשי ביתו שיטעם משהו, אולי ירגיש יותר טוב, אמר להם שאם יכינו לו ביצה, יאכל. הכינו לו והגישו לפניו ובאותה שעה דפק עני בדלת וביקש צדקה. אותו רשע, שכל ימיו לא נתן צדקה ולא רצה שייהנו אחרים מנכסיו, אמר להם לתת לעני את הביצה שהכינו עבורו. כעבור שלושה ימים מת אותו רשע.
לאחר זמן בא לבנו בחלום ואמר לו שיהיה רגיל לעשות צדקה ככל יכולתו כי אפילו הוא עצמו שכל ימיו לא נתן מאומה לאחרים והיה ראוי לעונשי הגיהינום, בזכות אותה ביצה שציווה להביא לעני, זכה לחלק בגן עדן בשכר זאת.
חז"ל אמרו על מצוות שילוח הקן: "אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות". ה"שפת אמת" שואל למה שילוח הקן נקראת מצווה קלה וכי אין עוד מצוות שאין בהן חסרון כיס? ומשיב: הדין בשילוח הקן הוא "כי יקרא, פרט למזומן", כלומר שאין להכין את המצווה ויש לקיימה רק באם נזדמן לקיימה. מצווה שאינה טעונה הכנה, היא מצווה קלה.
ובהתאם לכך, ככל שההכנות גדולות יותר, כך המצווה היא חמורה יותר כי האדם מזמין את עצמו ומכין את עצמו לעשות אותה, וכפי שלמדנו מההלכה ברמב"ם שהדלקת הנרות בבית המקדש כשרה בזרים אבל הטבת הנרות חייבת להיות על ידי כהן ומכאן שההכנה למצווה גדולה מן המצווה כי היא צריכה זמן ולב נכון של עושה המצווה.