קשר הוא לא משהו שנוצר ברגע. אם אנחנו שואפים לרמת פתיחות עם ילדינו, עלינו להשקיע בהם לאורך זמן וב…רצף.
מה שקורה בשטח הוא, שכולנו אוהבים להיות ההורים של התינוק החמוד. הוא מושך המון תשומת לב, כל טעות שלו מעניינת ומרגשת, כל ביטוי מעוות מעורר התפעלות. אבל בהמשך הילד גדל, והנה יש ילד יהודי נוסף, ילד נורמלי ורגיל; הוא אינו מבריק, אינו מיוחד, ואז בשל טרדות הזמן ומרוץ החיים – הקשר הופך להיות טכני נטו: מעקב אחרי ציונים, הליכות לאספות הורים, הוראות בבית וכו'. חסר הקשר שבו אתה יודע מה הוא אוהב, מי החברים שלו, מה מעיק עליו, מה משמח אותו. כך עוברות כמה שנים של קשר טכני לחלוטין, כשאנו רק מצפים שהילד יתבגר, ואז יהיה עם מי לדבר, נוכל לדבר על נושאים ברמה – כל מיני רצונות טובים.
אבל עלינו להבין, שאחרי נתק של כמה שנים – אין סיכוי שיום למחרת הבר מצווה או יום לאחר הכניסה לישיבה ייפתח הילד וישתף. אם לא שמרנו על קשר לאורך הזמן, זה לא יקרה…
התעניינות
הפתרון גם כאן זמין ובחינם. גם אצל מי שהקב"ה חנן אותו בעשרה ילדים בלי עין רעה, זה לא ידרוש יותר משעה שבועית אחת! פשוט להשתדל למצוא חמש דקות, לא יותר! פגישה שבועית של שיחה סתמית, ללא שום כוונות רווח. לא לחנך, לא להעיר, פשוט לשוחח!
מה קורה? איך הולך? מה משחקים כעת? אצל הבנות נתעניין מה האוסף העונתי, נבקש גם מדי פעם לראות את האוסף בעיניים, לנסות להבין מה ההבדל בין המדבקות האלו לאחרות, למה אלו 'פושטים' ואילו 'יקרים'…
כשאנחנו יורדים אליהם ומתעניינים בעולם שלהם, ללא שום כוונה עכשווית לחנך ולהרוויח, כשהמטרה היא רק לשמר את הקשר – יהיו בעזרת ה' רווחים עצומים! במצב כזה – בישיבה הגדולה הוא לא יחליף חברותא ללא התייעצות עם האבא.
מניסיון, אני יכול להבטיח, שהורים יופתעו עד כמה הם לא הכירו את ילדיהם לטוב ולמוטב. התמודדויות, כישורים, יכולות ותכונות, שלא היינו מודעים לקיומם. המפתיע ביותר הוא האושר של ילדינו, שיגלו כמה אנחנו חיים אותם ומרגישים אותם.
שיתוף
אחד התנאים ההכרחיים ליצירת קשר הוא היכולת לשתף במה שעבר עלינו, במה שהתמודדנו ומה שחווינו.
נתאר לעצמנו אדם שיגיע ויצהיר בכרטיס הביקור שלו, על היותו אדם עשיר ממשפחה עשירה, הוסמך לרבנות כבר בגיל שמונה עשרה, ובגיל עשרים הייתה לו רשת מוסדות שבהם הוא מסר שיעורים יומיים ושבועיים, וכל זה במקביל לחברות עסקיות שבבעלותו.
ובכן, אותו אדם יודיע כי החליט כעת להתחיל לייעץ למסכנים, ועל כן הוא מואיל בטובו לקבל לפגישות ייעוץ. אני מאמין, שאף אחד מאתנו לא ילך להתייעץ עמו. אנחנו נחשוב: האם הבנאדם הזה חווה אי פעם קשיים? האם הוא יודע איזה טעם יש להם?! איזה צבע יש להם?!
אנחנו נאהב להתייעץ עם אדם שחווה קשיים. נעדיף להתייעץ עם אדם שנגע בכאב, אדם שהתמודד והצליח, כי רק בעל ניסיון מבין מהו קושי ויודע להקשיב ולעזור.
לענייננו, הורים המשדרים מושלמות, הורים שמשתפים את הילדים רק בהצלחות שחוו, אינם מזמינים שיתוף. הילד רואה בהם משהו מושלם, משהו שאין לו סיכוי להגיע אליו אי פעם. הוא לא מאמין שההורים מסוגלים להבין את הקשיים שלו.
לעומת זאת, כשהורים מסוגלים לשתף בקשיים שחוו (ואני מדגיש, לא במעידות ולא בכישלונות, אלא בקשיים), כשילד שומע מאביו שגם לו הייתה תקופה שלא היו לו חברותות, והיו גם קשיים בחברה – הוא מרגיש נורמלי; הוא מבין שכל אחד עובר זאת בחיים, והנה, גם אבא הגדול והחזק עבר תקופה לא קלה – והצליח.
אמא שתשתף את בנותיה באכזבה שהייתה לה כשלא נבחרה לתפקיד ראשי, שתספר כי עד היום היא זוכרת שהייתה בהקבצה ב' בחשבון, תגרום שבנותיה תחושנה בנוח לשתף אותה במה שמעיק עליהן, שכן הן תרגשנה כי גם היא נגעה בעבר בכאב.
נשתדל לשתף את ילדנו ונראה כי גם הם אט אט ייפתחו וישתפו מעולמם.