באלול, כהכנה ליום הדין, תלה רבי שמחה זיסל מקלם מודעה על דלת הישיבה: "חודש אלול – ראשי תיבות אהוב למעלה ונחמד למטה".
אדם שהוא אהוב למטה- אוהבים אותו גם למעלה!
רבי שמחה זיסל הרבה לדבר בדרשותיו בחודש אלול, על הצורך להתחזק בענין של סבר פנים יפות.
אף רב מאיר חדש זצ"ל, היה נוהג לזרז בשיחה הראשונה שמסר בחודש אלול, כל שנה ושנה: "באו תלמידים חדשים – צריך להאיר להם פנים!"…
זה היה החיזוק הראשון, שדאג לחזק לקראת חודש אלול והימים נוראים!
רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה ידוע, הן בגדלותו העצומה בתורה, והן בענוותנותו המופלגת.
הוא היה מתמיד גדול, וגם ידע את כל הש"ס בעל פה. מסופר עליו, שכאשר שהה עם בני הישיבה ביפן, נמצא ברשותם ספר 'קצות החושן' שאחד מדפיו היה חסר, ורבי חיים שמואלביץ השלים מזיכרונו את כל הדף ההוא!
עם כל גדלותו, היה רבי חיים נוסע באוטובוס, בקו 15 בשכונת גאולה, והיה עומד ומחזיק למעלה, ולא הסכים שבחורים צעירים יפנו לכבודו מקום.
פעם אחת, בראש חודש אלול, הבחין רבי חיים בבחור חדש, שבא לישיבה עם מזוודה ביד.
ראש חודש אלול, "דגים שבים רועדים…", ורבי חיים שקוע בהרהורי תשובה ונתון באימת הדין. אך כל זה לא מפריע לו לתת דעתו על הבחור החדש, ולפנות אליו בלבביות גדולה: "ברוכים הבאים! במה אפשר לעזור לך?"
"אני רוצה להבחן", אומר הבחור. "איפה הרב הבוחן?"
הגאון רבי חיים שמואלביץ עונה לו בסבר פנים יפות: "אני אראה לך איפה הרב הבוחן".
לקח אותו רבי חיים לבנין השני, סחב עבורו את המזוודה לקומה השניה, ואמר לו: "פה נמצא ראש הישיבה הבוחן".
הבחור הביט בו נבוך: "אני אכנס עם המזוודה? מה יגיד הרב, שאני בטוח שאתקבל פה?! זה לא נעים. אבל מה אני אעשה עם המזוודה, אשאיר במסדרון? אם מישהו ייקח את המזוודה, אני אשאר בלי כלום, וגם לא אוכל ללכת למקום אחר. מה אעשה?"
רבי חיים ראה את מצוקתו, ואמר: "אני אשמור לך על המזוודה!".
הבחור נכנס להבחן, ולאחר זמן מה יצא ופניו זורחות. "התקבלתי! עכשיו צריך לסדר לי חדר!"
אמר לו רבי חיים שמואלביץ: "בבין הזמנים התחתן בחור אחד, שהיה ישן בקומה השלישית. מיטתו פנויה עכשיו, בוא ואראה לך היכן היא".
עלה איתו רבי חיים שמואלביץ לקומה השלישית, הראה לו את החדר ואת המיטה, הראה לו את התאים המיועדים לו בארון, והדריך אותו איך מגיעים לבית המדרש.
"אה, רגע, שכחתי לשאול", נזכר הבחור. "אתה, מה התפקיד שלך פה?"
הגאון רבי חיים שמואלביץ ענה לו, בענוותנותו: "אני השמש פה"…
אמר לו הבחור: "באמת שמש מסור מאוד. אני ארד למשרד ואמליץ עליך. שמש מסור מאוד"…
במשך חצי שעה התארגן הבחור, ואחר כך ירד לבית המדרש. הוא ראה את הגאון עומד בכותל המזרח, וסביבו חצי גורן עגולה של בחורים, ששואלים אותו בלימוד. והוא משיב להם: "ראית את ה'פני יהושע' הזה? הסתכלת ברמב"ם ההוא? תעיין ב'קצות החושן' הזה והזה…".
הבחור משפשף את עיניו בתימהון. פעם ראשונה אני רואה שמש שהוא כזה תלמיד חכם, יודע 'פני יהושע', יודע 'קצות החושן'…
לא היה יכול להתאפק, טפח למישהו על הכתף, והעיר: "איזה שמש תלמיד חכם יש פה!"
"שמש?? זה ראש הישיבה שלנו!"
רעדה אחזה את הבחור. "הוא סחב את המזוודה שלי לקומה השלישית, וגם שמר לי עליה במשך עשרים דקות! הוא האיר לי פנים כל כך, ראש הישיבה הגדול!"
אותו יום – יום ראשון של אלול – נותר חקוק בליבו של הבחור כל ימי חייו.
על אף יראת החטא הגדולה של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ועל אף אימת הדין של 'אלול' – היה ליבו הקדוש של הגאון פנוי לזולת, להיטיב עמו בחביבות גדולה ובמאור פנים.
(מתוך 'דורש טוב' אלול – ראש השנה)
הסיפור שר' חיים שמואלביץ עמד בנסיעה ולא הסכים שבחורים יפנו לו מקום אינו נכון. זכיתי לנסוע איתו יום יום במשך שנים מרחוב שרי ישראל שם היה גר בנו ר' רפאל ע"ה. עד לכיכר השבת. ר'חיים היה מתישב בספסל שמאחורי הנהג. התחנה הזאת היתה התחנה הראשונה של קו 15. תמיד היה יושב באותו מקום. וגם אם התיישבו לידו נשים. לא קם מהמקום. שהיה אומר. כתוב שאסור לשבת מאחורי אשה. אבל לידה מותר. לא היה מושג שר' חיים יעמוד. כל האוטובוס נעמד כשנכנס. קו 15 היה קו חרדי בעיקרו שעבר ברחוב מלכי ישראל לאורכו עד כיכר השבת המשיך בישעיהו עד רחוב הנביאים. ומשם לרחוב יפו.