עכשיו זה הרגע הנכון, הרהר מור לעצמו. אי אפשר לדחות יותר, הגיע הזמן להטיל את הפצצה. אצבעותיו שיחקו במזלג, ואז זרק כבדרך אגב: "אבא, נראה לי שאני ממשיך שנה הבאה לישיבה"…

ישראל הרשקוביץ

"ועכשיו, מור", הודיע אבא, "רצים!"

הריצה, ריצה מהירה בנשימה טרופה על סלעי הבזלת שלהטו בעוצמה תחת השמש הקופחת, היתה רק אקורד הסיום של המסלול, שגם כך היה סוחט ומתיש. אבל מור, אז ילד בן תשע, אהב את הטיולים הללו עם אביו, דווקא בשל התחרויות הללו שהפכו לחלק בלתי נפרד מההווי המשותף שלהם, ואולי למסמר העיקרי. תחרות הריצה עד האוטו באה בהמשך לתחרות השחיה בבריכת המשושים, ל'מי יכול לטפס עד הסלע תוך 4 דקות', ומי יצליח לצעוד במערה החשוכה יותר זמן ללא פנס. התחרויות, הוא יאמר לעתיד, רק העצימו את החוויות, שגם כך היו נפלאות.

כעת הם ישבו זה לצד זה, אב ובנו, על מדף סלע ענק שנמצא מתאים למנוחה קצרה, אחריה יחלו את המסלול הבא שאמור להתמשך אף הוא על פני שש שעות. העובדה שהם צועדים על הרגליים מאז השעה חמש בבוקר, כשלאחר מכן עשו דרך של חמישה קילומטרים בנקיק צר, לא נראתה כלל על פניהם שלא שידרו ולו קמצוץ של לאות. "לנוח", חזר אבא על הפתגם המוכר, בעודו מעביר למור את בקבוק המים שלפני מספר שעות היה נציב קרח ועכשיו הוא התבשל בחום, "יש זמן, אבל לא עכשיו. זה עושים בקבר".

מור מחה עם כנף חולצתו את פלגי הזיעה שנגרו ממצחו, הסיר את כובע השמש מעל ראשו ונופף בו מול פניו, מנסה לשוא להפחית את החום הנורא. עיניו השקיפו על המראה הגלילי הקסום שנפרש לפניו בתמונה פנורמית, מרהיבה, אך אבא קטע את האידליה. "אין זמן", אמר לו, "שכחת שיש לנו תוכנית?"

התוכנית. ממנה לא זזים. אתמול שרטטו השניים יחד את תוכנית הטיול, וכעת ברור שעליהם לעמוד במשימה, בלי כל אפשרות של חריגה או התגמשות. אם מקבלים החלטה – עומדים בה, בכל מחיר. כעבור דקות אחדות הם צעדו שוב במסלול המפרך. מור מנסה להדביק את פסיעותיו הרחבות של אביו, המדלג על הסלעים האימתניים כאילו היו גרם מדרגות. הוא נשם ונשף, מתקשה להסדיר את נשימותיו, משווע להגעה לאפיק מים שבו יוכל לפחות לצנן את גופו שלהט מחום. אבא, מצידו, לא חשב בכלל על מנוחה. מעת לעת הוא שלף את המפה מהתרמיל הדבוק לגיוו, עיין במיקום וקבע: "מור, צריך להזדרז. אנו בפיגור. עכשיו כבר היינו צריכים להיות ליד עץ האלה".

***

זה מה שמור אהב באביו, דן, את הדבקות במשימה, את החתירה הבלתי נלאית להגעה למטרה, בכל מחיר, בלי הנחות. את היכולת להפוך כל פעולה לתחרות, שבה חייבים לנצח. גם בבית היו להם אינספור תחרויות, קטנות וגדולות: מי זריז יותר, מי חזק יותר, מי מהיר יותר, מי יספיק יותר, כשתמיד היה אבא זוכה בניצחון. אמנם, פה ושם היתה אמו מתערבת ומבקשת ממנו: 'תן למור לפחות לחשוב שהוא ניצח', אבל אבא, טיפוס עקרוני, משימתי עד לשד עצמותיו וממוקד מטרה, לא היה מוכן לוויתורים: "מור, זכור דבר אחד: אם תתאמץ – תצליח. אם לא תעזור לעצמך – לא יהיה מי שיעזור לך. בחיים, חייבים לעבוד קשה כדי להשיג את המטרה".

היכולות הללו של אביו תורגמו אצלו למעשה גם בחיי היום יום. דן החל את דרכו מאפס, הוא גדל במשפחה נחשלת וחסרת כל, לחיים הוא יצא עם נתוני פתיחה גרועים כמו ילדים דומים לו שגדלו בישובי הפריפריה ומצאו את עצמם בשולי החברה או בצדדים האפלים שלה. אך יכולת ההתמדה ודבקותו במשימה הביאו אותו למקום שונה לחלוטין. הבית הנאה בשכונת אפקה שבראש העין, שתי המכוניות שניצבו בשעה זו בחניה, והעיקר – החברה המצליחה אותה הקים יחד עם שני חבריו 'מהיחידה', שגם בה הלך שמו לפניו כשכל בוגריה ידעו לספר על יכולותיו בהערצה – סיפרו על כך שהוא אכן הצליח להשיג את היעדים אותם הציב לעצמו. אלו אשר בשעתו נתפסו – לפחות בעיני סביבתו הקרובה – כבלתי ניתנים להשגה, אך במאמץ תמידי ועקבי הם הושגו גם הושגו.

אך גם לאחר שהגיע למעמד איתן, הדינמיות שאפיינה אותו לא התעמעמה. התחרותיות הניעה אותו כמנוע עוצמתי בכל תחום: להשיג יותר כסף, להגיע למעמד גבוה יותר, לבית מרשים יותר, להשפעה רבה יותר, כשהוא קובע לעצמו יעדים אך גם כובש אותם בזה אחר זה. היעדים הללו הפכו לסימן ההיכר שלו, כשבחברה היו משוכנעים שרק בזכותם היא הצליחה לרשום בכל שנה נתונים חיוביים והאופק שלה היה אופטימי. דן נהג להציב מלכתחילה יעדים שנראו 'בלתי מושגים', אך בעבודה סזיפית הם הושגו. את המסרים הללו הוא הצליח להטמיע בכל הרבדים, החל מאנשי המכירות, פועלי הייצור ובעיקר בקרב שדרת הניהול. אלו, גם אם היו מתעוררים משנתם באמצע הלילה, יכלו לשמוע את קולו של דן כשהוא מרעים באזניהם: "תחלמו גבוה, תגיעו רחוק".

והמסר הזה נקלט היטב באזניו של מור, בנו יחידו שהיה גם חברו הקרוב. השניים היו דבוקים זה לזה, כשהאב אוהב את בנו כאהבת אב לבנו, אך הבן, מצידו, היה קשור אליו בעבותות. ואם בעבודה ידע האב להעביר היטב את מסריו, ודאי שבכל הנוגע להשקעה בבן לא היו לו כל גבולות. כשמור היה רק בן שלוש, נהגה האם לספר בגאווה, כבר היה האב מעודד אותו להתחרות בתחרויות ריצה והרמת משקלות. בהמשך, ככל שגדל, כבר הפכו האתגרים למורכבים יותר. בדירבונו הבלתי פוסק של האב השיג מור את הציונים הטובים ביותר, אך בעיקר המשיך לשאוף להגיע ליותר, בכל תחום, בלימודים, בחברה, בכושר. "אתה לא מצויין", נהג האב לומר, "אתה יותר ממצויין. אתה תוכל להשיג יותר, הרבה יותר, אם רק תרצה. אם רק תתאמץ".

וזה עבד. מאז שהוא זכר את עצמו ראה מור באביו דמות שהיא מושא להערצה ולחיקוי. הוא העריץ בכל לבו את האב המצליחן, זה שתמיד עמד במרכז החברה, מי שמעולם לא הרשה לעצמו להיכשל, ואשר ידע בכל מצב להשתלט על האווירה ולשנות אותה. הוא היה מבחינתו התגלמות ההצלחה. אין פלא, שמאז ילדותו היתה לו שאיפה אחת ויחידה: להיות כמו אבא.

אך השאיפה הזו לא בדיוק התממשה.

***

המשבר התרחש דווקא בנקודת הזמן שבה הצליח מור לרשום את ההישג המשמעותי שלו. היה זה בסיום שנות הלימודים בבית הספר היסודי התורני שבו למד, אז חזר מור הביתה ובידו התעודה. הציונים ביטאו את הכשרונות, אך בעיקר את ההתמדה שעשתה פרי. אבא עיין בתעודה שוב ושוב ולא הפסיק לבטא את התפעלותו. "מור", אמר, "על זה בדיוק נאמר: יגעת ומצאת תאמין".

עיניו של אבא זרחו. הוא עבר שוב ושוב על רשימת המקצועות, מלטף בעיניו את הציונים הגבוהים. "עם כזו תעודה תגיע רחוק", אמר, ושרטט את העתיד תוך שהוא טופח על כתפיו של בנו: "זכור מה שאני אומר לך. עם כזו נכונות להצליח, עם החריצות שלך, לא יהיה מה שיעצור אותך, מור. לא בצבא, לא באוניברסיטה, אך בעיקר בעסקים. אתה 'וינר' אמיתי. אבל זכור, בכדי להצליח, חייבים להשקיע…"

מור הקשיב, גומע כל מילה, אך בניגוד לעבר, הפעם מחשבותיו נדדו. ליבו לא היה עמו. הוא שמע את המילים של אבא, הכיר גם היטב את התוכנית שאותה שרטט עבורו האב ולא מהיום, כשהוא חוזר עליה שוב ושוב: הלימודים, אחרי כן השירות בצבא, כמובן ב'יחידה', משם לעסקים. דרך סלולה אם כי רצופת אתגרים לא פשוטים, אך דווקא היעד עליו הצביע אביו הפך לאחרונה למטושטש. הוא העז לחשוב על יעד אחר.

משהו בתוכנית שהותוותה עבורו, השתבש לאחרונה והוא החל לחשוב על שינוי כיוון. היה זה לאחר שיחה שעשה עם רב בית הכנסת, בשבת האחרונה בה ביקרו שם כמנהגם. הרב, אברך צעיר, פעיל 'אחינו' וחדור להט שהשתקע לאחרונה בשכונה, יצר קשר עם הנער הכשרוני שהגיע ממשפחה שהוגדרה אמנם כדתית 'לייט', אם כי נראה היה שהוא שואף ליותר. בשיחות שערכו ביניהם בבית הכנסת הוא שם לב שהילד מתחבר מאד ללימודים התורניים, שאמנם היו חלק ממערך הלימודים הבסיסי, אך מור חש שהוא נקשר אליהם במיוחד. "מור", אמר לו הרב בשבת, "אתה חייב ללכת אחרי לבך. לך לישיבה".

ישיבה, המילה הזו פיעמה באוזניו, ומאז הצטלצלה בחללו של בית הכנסת הוא לא ידע מנוח. הוא הסכים לחלוטין עם הרב: לימודי הגמרא קרצו לו. אמנם, גם בבית הספר התורני בו למד היו לימודי הגמרא רכיב בודד בתוך השיעורים, כזה שהשתחל לו בין יחידות המתמטיקה ותרגילי הגיאומטריה והחינוך הגופני, אך דווקא השיעור הזה הצליח לעשות עליו רושם ולהטביע בנפשו חותם. העיסוק בסוגיות פתח בפניו עולמות חדשים, שהוא חש כי הוא נסחף אליהם מבלי משים. פה ושם יצא לו לשוחח עם רב בית הכנסת, וזה גילה בפניו אופקים חדשים. הוא חשף בפניו שאלה של התוספות, הצביע על קושיה של המהרש"א. פעם אף העז ושטח לפניו 'מהלך' של "רב חיים", דבר שהעסיק את מוחו זמן רב. כל שיחה כזו הצליחה להלהיט את רוחו של מור ולסחוף אותו לגבהים.

בתוככי ליבו חש שזהו מקומו, וכאשר רק אמר לו הרב כי 'אתה אמור להיות בישיבה' הוא מצא את עצמו מתחבר למילים הללו. בדמיונו ראה את עצמו יושב ליד הסטנדר, שקוע בגמרא, לומד סוגיה אחר סוגיה בעמקות, אולי גם מסיים מסכתא. המראות הללו הציתו את דמיונו, אם כי גם הוא ידע שהדמיון הזה לא יסתנכרן עם המציאות.

כי אכן, לא היה זה קל. הוא בסך הכל ילד בן ארבע עשרה, המכיר ויודע את דעתו של אביו אותו הוא מעריך ומעריץ עד כלות. מעולם לא חלק עליו, מי כמוהו יודע שאבא יודע את אשר הוא אומר, ומאחר והוא מתאר לעצמו מה תהיה תגובתו של אביו – אין פלא כי חשש רק מהרגע שבו יאלץ להתעמת עמו. והאמת, שהוא לא חשש מהויכוח עצמו, כמו שידע כי לא יהיה מסוגל להישיר מבט בפניו של האב, לראות את היגון בעיניו. הרגע הזה שבו יבין אבא שהתוכנית אותה הוא בונה עבורו עומדת בפני סכנה, יהיה מבחינתו רגע הרסני של שבר. ומהפגיעה הזו שתהיה כמו חץ מורעל השלוח לליבו של אביו, ביקש מור להימנע.

וכך הוא סבל והתייסר בחיבוטי נפש לא פשוטים, בימים כמו בלילות. מור, שקשור לאביו בכל נים ונים, אינו מסוגל לראות את אבא בצערו. גם אמו, שהיתה שותפה ללבטיו והיא זו שעודדה אותו לדבוק דווקא בדרכו, טרחה לסייג את דבריה. וכה אמרה: "אני רוצה, אתה רוצה, אבל אבא לא יהיה מסוגל, וגם אנו לא נהיה מסוגלים לעשות לו את זה".

***

ובכל זאת, הרגע הזה הגיע. היה זה בסעודת ליל שבת. אבא ישב בראש השולחן כשהוא ממתין למגש הדגים המובא מהמטבח, ומור קיווה כי האווירה השבתית כעת אחרי הקידוש תשפיע ותקהה את עוצמת הכאב. עכשיו, חשב, זהו הרגע הנכון. כבר אי אפשר לדחות עוד ועוד. הגיע הזמן להטיל את הפצצה.

מור שיחק במזלג, פירר את המושט לפתיתים, ואז זרק כבדרך אגב. 'חשבתי, אבא, ונראה לי שאני ממשיך שנה הבאה לישיבה'.

אילו היה מודיע באותו רגע כי החליט לחצות את הגבול ולהצטרף לשורות דאעש, כנראה שההפתעה היתה פחותה בעוצמתה – ההגדרה הזו היתה של אמא, כפי שניסחה זאת לאחר מכן. ברגע הראשון אבא התאבן, הוא הביט בו במבט שנועד לבחון האם זהו בנו או שאולי מדובר במתחזה, אולי במתיחה, אך היכולות האנליטיות שיחקו שוב. מבט נוסף, הפעם מעמיק, בעיניו של הנער, גילו לו שמאחורי המילים הללו ישנה נחישות וציפיה. היה זה שבריר של שניה, אך היה בו בכדי  להבין את התמונה המלאה. לימים יאמר שהוא אמנם הופתע, לא מהרעיון – "שיערתי שמור ידבק בלימודים התורניים, ראיתי את הניצוץ בעיניו בעת שלמד" – כמו מהאומץ של מור להוציא את המילים מפיו, על אף שהוא יודע מה הן יעשו לאביו.

מור הביט אף הוא בפניו וראה כיצד הפליאה מתחלפת בזעם, אך מיד לאחר מכן בא המבע ממנו חשש יותר מכל – מבע של אכזבה. היו אלו בסך הכל כמה שניות, אך בשניות הללו היו מקופלות השנים האחרונות כולן, היחסים ההדוקים בין האב לבנו שכעת נפגעו, אולי ללא תקנה. מור ראה בעיניו של אבא את המבצעים אותם ערך לו, את התחרויות, את הדירבון התמידי להגיע להישגים ולחתור למצויינות, כשלפתע הכל התמוסס ונעלם. ההשקעה רבת השנים התאדתה ברגע. החלומות על בן מצליח, גאוות ה'יחידה', מצטיין המחזור באוניברסיטה, ממציא האקזיט הבא – התפוגגו להם במחי של שתי מילים בלבד: מקומי בישיבה.

אבא הביט במור, משם עבר המבט לאם, שהשיבה לו במבט חוזר. כעבור רגע קם ונכנס אל החדר הסמוך, ממנו יצא כשהוא לבוש בבגדי ריצה. הריצה, נהג לומר, טובה לגוף, אבל בעיקר מנקה את הראש. כשנדרש לקבל החלטה או עמד בפני הכרעה, נהג לצאת לריצה סביב השכונה. גם הפעם לא שינה ממנהגו.

כשחזר, התיישב ליד מור, שעדיין ישב על מקומו נסער. האב התקשה אף הוא להסתיר את רגשותיו, אך כנראה שגם הוא הגיע להחלטה. "אני אוהב אותך, בן", אמר לו בעודו לוגם מבקבוק המים הקרים, "ואני אחריך בכל החלטה. אם קיבלת החלטה ללמוד בישיבה – אנחנו מאחוריך".

שתי זוגות עיניים נתלו בו בהפתעה. מור היה בהלם, אך גם אמו לא הצליחה להבין מה מתרחש. אבל דן שם את הדברים על השולחן: "שמתי לב כבר מזמן שמור נקשר דווקא ללימודים התורניים. הוא אמנם הצליח בכל המקצועות, אך ללימוד הזה הוא התחבר. כשהוא למד לקראת המבחן בגמרא, הוא עשה זאת בהתלהבות אמיתית, לא רק מרצון שנועד להשיג את הציון הגבוה… אז נכון, זה לא מה שאני הייתי מצפה ממנו, והאמת, שאני מאוכזב. אני רוצה לראות אותו מסיים בגרות ויוצא עם מקצוע ביד. למה בדיוק ישיבה תורנית? הרי תוכל להיות מהנדס מצטיין, טייס, רופא, מה לא. אך אם זה מה שהחלטת מור, תפעל כלבבך. אל תיתן לאף אחד שיסיט אותך מהדרך".

אך היתה לו גם בקשה, הנחיה בעצם. "איפה שלא תהיה, מור, זכור שעליך להתאמץ, לא לוותר. גם שם, בישיבה, אתה תהיה הראשון".

***

את המילים הללו יזכור מור – שבישיבה כבר שונה שמו ל'מרדכי' כפי שהנחהו אחד מגדולי ישראל שליט"א – גם בשנים הבאות. לא שחסרו קשיים, לא שלא היו לו רגעים שבהם חשב להרים ידיים, להתחרט ולחזור למסלול המקביל, זה ששרטט לו אביו והוא נסוג ממנו, אך בעיקר המילים הללו של אבא 'אם החלטת, תפעל  כפי שהחלטת' היוו עבורו תמרור. אם מציבים יעד, משיגים אותו ולא נכנעים.

והיה לו את הגמרא.

בה הוא דבק ובה מצא את שאהבה נפשו. הוא נקשר לסוגיות, ירד לעמקי רבדיהן, וראה ברכה בעמלו. חריצותו ויכולת ההתמדה שלו – תכונות אותן ייחס לחינוך אותו ספג מאביו – גרמו לכך שהוא הפך לאחד משקדני הישיבה. הוא למד ולמד, רכש מסכתא אחר מסכתא, וצמאונו לא ידע שבעה. בישיבה הלך שמו לפניו תוך תקופה קצרה כמתמיד ובקיא, כשקשה היה להאמין שזהו 'מור מראש העין', הצעיר המתחיל שרגליו עמדו בהיסוס על המפתן רק לפני שנה…

אך לצד ההצלחה, פיעפעה בתוככי נפשו תחושת החמצה. אמנם, בכל פעם שבה הגיע הביתה קיבלו אביו במאור פנים, אך גם מבלי שיאמר מילה ידע מור לשמוע גם את מה שלא נאמר. עיניו של אבא שבעבר הקרוב נתלו בו בציפיה, שידרו פתאום אכזבה. אבא לא דיבר אמנם מילה בגנות, אך העידוד הבלתי פוסק, החתירה להגעה לפיסגה, הדירבון שהיה לכח מניע – כל אלו נעלמו פתאום מהשיח. מנגד, מור גם התקשה להשלים עם העובדה שדמות האב שעד לא מכבר היתה בעיניו מושא להערצה ולחיקוי, מי שנתפס בעיניו כמצליחן, כפסגת השאיפות, הפכה פתאום לדמות חיוורת, ודאי בהשוואה לדמויות החדשות שהתקבעו בחייו – דמותיהם של רבותיו, ראשי הישיבה והר"מים, שתפסו אט אט נוכחות רבה בעולמו.

וכך הפכו להם המפגשים הללו, הביקורים שערך בבית אחת למספר שבועות או בחודשי החגים, או אלו שבהם הגיעו הוריו לישיבה – והם הגיעו אליו פעמים רבות, מתקשים להתגבר על הגעגועים –  לרגעים לא נעימים במיוחד. ליבו של מור נקרע בין החמימות הביתית, אהבת הוריו שגם כעת היתה ללא סייג, לבין התחושה שאחרי הכל, הוא מאכזב את אבא. כמי שגדל משחר ילדותו עם נכונות לרצות את אבא, להתחרות ולהצליח בהגעה ליעדים משותפים, הוא התקשה להשלים עם המציאות שבה התפצלו לפתע הדרכים. פתאום, כך גילה, הוא ואביו החלו לחיות בשני עולמות מנוגדים, ביקומים מקבילים. הם אמנם משוחחים, מדברים, אך כל אחד מהם חי לו בעולם אחר לחלוטין. השפה, השיח, המושגים – כל אלו הפכו לפתע לשונים, דבר שיצר חיץ בין השניים שקודם לכן היו מחוברים זה לזה בעבותות.

וזה כאב. החתירה המשותפת נעלמה, והיא השאירה אחריה חלל שלא התמלא.

***

השינוי התרחש לו אמנם באיטיות, אך עינו החדה של מור זיהתה את הסממנים, ואלו החלו לרצד מולו, מהבהבים עם סימני שאלה מודגשים. היה זה כאשר הגיע לבית הוריו לקראת ימי בין הזמנים של פסח, אחרי זמן החורף בו עשה חיל. אבא אסף אותו בתחנה שבכניסה לעיר, ומה שצד את עיניו של מור היתה הכיפה שגם בעבר התנוססה על ראשו של אביו, אך כעת היא היתה גדולה יותר. וגם שחורה.

מור ראה, אך שתק. במהלך הנסיעה שם לב למשהו נוסף שאותו לא יכול היה להגדיר. הדיבור של אבא היה שונה, גם משהו בשפת הגוף נראה לו מוזר. הם הגיעו הביתה, וכמו תמיד התיישבה לה המשפחה בסלון, משוחחים על מה שהיה ומה שקורה. אבא אמא ובן. משפחה אחת, עולמות שונים. אמא הגישה עוגיות ושתיה, אבא התעסק עם המזגן. מור המשיך לבלוש בעיניו, מנסה להניח את האצבע על הנקודה, להבין מה בדיוק השתנה.

אבא היה זה ששבר את הקרח. "אתה יודע מור?" שאל, "בשעתו, כאשר רצית ללכת לישיבה, זה כאב לי ברמות. זה פגע בי עד העצם. היום, אני פתאום שמח על כך. אני שמח שהיה לך את האומץ לעמוד נגדי ולקבל החלטה שונה. שמח שניצחת…"

מה קרה? מור לא הצליח להבין את מה אירע, מנסה להבין מה הסיבה לשינוי הגישה. השיחה קלחה, ובינתיים יצאה אמא שוב למטבח. בחזור היא נשאה עמה את הדואר. הניחה בצד את החשבונות, רפרפה בעיניה על המכתבים, עורכת מיון ראשוני בין הדואר שיושלך לפח, זה שסובל דיחוי וזה ששווה קריאה, ואז חזרה לסלון כשהיא מחזיקה בידה שני מכתבים. שניהם הגיעו מאותה כתובת ירושלמית, אך כל אחד מהם היה ממוען לנמען אחר, אם כי שניהם התגוררו באותו הבית: מכתב אחד היה ממוען לדן לוי, והשני, דומה לו בתכלית, נשלח למור לוי.

מה זה? שאלה כשהיא מוסרת את המכתבים לידי הנמענים, מניחה אותם על שולחן ההגשה, איך אותו מכתב בדיוק מגיע לשניכם? להפתעתה, מיד לכשזיהו את הלוגו על המעטפה, הסתער כל אחד מהם וחטף את המעטפה בלהיטות. דן פתח את המעטפה, שולף את הדף וקורא את הכתוב בצימאון. מנגד, היה זה מור שעשה את אותו הדבר: פותח, קורא, אך בה בעת מציץ בתדהמה לעברו של אביו.

ואז היתה אמא עדה לדו שיח מוזר, שהתנהל לו בין האב שחיוך צופן סוד נמרח על פניו, לבין הבן שעיניו התעגלו בהפתעה:

מה, גם אתה?

כן. גם אני.

ממתי?

כבר חצי שנה…

מור, כך המשיכו הוריו לקרוא לו גם כעת, הביט באביו כהוזה. פיו נפער בתדהמה, בעוד שחיוכו של אבא הלך והתרחב. מור, מצידו, הציץ במכתב שעדיין היה אחוז בידיו, משם העביר עיניים למכתב שהיה בידיו של אביו, אך לא יכל להתאפק.

כמה, אבא?

תשעים וחמש. ואתה?

תשעים…

***

מור התקשה להפנים ולהתאושש, אך אבא הסביר: "לא יודע איך בדיוק זה התחיל, אך מישהו בבית הכנסת הציע להקים שיעור, משהו קצר וקליל בכל ערב. קצת הלכה. החלטתי שאני הולך. התחלנו עם 'הדף היומי בהלכה' וכך למדנו בכל יום דף אחד במשנה ברורה. אך אתה כבר מכיר אותי… אני החלטתי שאם כבר לומדים, צריך ללמוד 'עד הסוף'.

ברור, קטע מור, אצליך אין דבר כזה 'סתם ללמוד'. אצליך תמיד זה יהיה 'עד הסוף'… ואבא המשיך:

"מה עושים? ביקשתי להיבחן, וכך נרשמתי למבחני 'הדף היומי בהלכה'. וזהו. מאז אני לומד, ואם כבר לומדים הלכה, מתחילים לחיות אחרת. מאז אני לומד גם את ה'דף היומי בהלכה', אך גם 'דף היומי'. אני אמנם לא בישיבה, אפילו רחוק ממנה, אבל כן, אנחנו הולכים ומתקרבים…

"אז מור", אמר ועיניו זורחות, "אתה אמנם פרצת את הדרך, אבל אני אתך. אתה כבר לא לבד".

"ובכל זאת", ענה מור שחש כי עוד מעט ליבו פוקע וכי רגליו מבקשות לצאת במחול, בעודו מצביע על הציונים – תשעים וחמש לאבא, תשעים למור, "אנחנו סוף סוף ביחד, אבל כמו תמיד, לא ניצחתי אותך. בסוף אתה מנצח".