אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' (במדבר לו יג)
סיפר נכדו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הרב ישראלזון שליט"א: אחת לשבוע היה מגיע ליל הקביעות שלי לשהות עם הסבא מרן הגרי"ש זצ"ל בשעות הלילה, להשגיח עליו ולשמשו בקודש. צורת הלימוד של מרן זצ"ל עוררה בי התפעלות עצומה בכל פעם מחדש. מרן זצ"ל ישב בינו לבין עצמו, למד בקול לעצמו כאילו חברותא ישב לידו, הוא שאל אותו מה הפשט וכביכול הסביר לחברותא את הפשט לאחר שהבין אותו.
פעמים רבות לאחר ליל שימורים הייתי מבקר בבית מרן הגראי"ל שטיינמן [זצ"ל] שדר בשכנות עם אבי זצ"ל, והיה מבקש ממני לתאר את הלילה שעשיתי במחיצת רבנו. הייתי מתאר את צורת הלימוד בפרוטרוט, את הגישמאק, את החשק והרעננות. תיארתי בפני מרן כיצד הוא לומד משך שעות שלימות בקול רם כל מלה ומלה שבגמ', את ההו"א והמסקנה, את הקושיא והתירוץ, ואיך שהכל מסתדר במהלך הגמרא.
תדיר היו עיני מרן דומעות מעוצמת התיאור, אולם הוא לא היה מניח לי להפסיק מלתאר, פעם אחר פעם הייתי צריך לתאר בפניו את הלילה המופלא שעבר עלי. ומרן אמר: "מימות החפץ חיים ועד ימינו אלה לא שמענו על מי שישב ולמד בצורה כזאת".
והוסיף מרן ואמר: "שמענו על מתמידים רבים שישבו ולמדו במשך שעות רבות בלי הפסק, אולם עיקר המאמץ היה במחשבת המוח. את חשבון הסוגיא מחשבים במוחם ומזמזמים ומנגנים הגמרא לעצמם. אבל ללמוד בקול לפרש ולבאר כל דבר בקול לעצמו כאילו יושב ולומד בחברותא, לזה צריך כוחות מיוחדים. איני מכיר בדורנו, ולא שמעתי מימות החפץ חיים על מי שהיה לו כוחות כאלו ולמד בצורת הלימוד הזאת"
(כאיל תערוג, מתוך 'גדולה שימושה')