הרב אברהם פוקס
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל נולד לאביו הגאון רבי רפאל אלתר זצ"ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק הגה"צ רבי יוזל הורביץ זצ"ל. היה מתמיד עצום והיה משנן את תלמודו ללא הרף, ובגיל תשע עשרה נקרא על ידי הגאון הגר"ש שקאפ זצ"ל לומר שיעורים בישיבת גרודנא.
סיפר אחד התלמידים הצעירים, שלימים היה לאחד מגדולי מרביצי התורה בימינו, שפעם ניגש אל ר' חיים לשאת ולתת אתו בים התלמוד, ומצאו שקוע בעיון ברמב"ם. בעמדו ליד ר' חיים, אשר לא חש בנוכחותו, סָפַר את מספר הפעמים שר' חיים חזר על אותן שורות עצמן ברמב"ם. כמה פעמים קדמו לאותו רגע לא ידע, אולם מרגע שניגש אליו ועד לרגע שר' חיים הרים את עיניו והבחין בו – מנה הבחור עשרים וחמש פעמים של חזרה ושינון בריכוז נפלא. המראה נחרט עמוקות בתוככי נפשו.
לאחר כשלוש שנים עבר רבי חיים לישיבת מיר, ושם התפרסם בכינוי "העילוי מסטוצ'ין". בישיבה נודע כמתמיד ובעל בקיאות רבה עד שהיה נקרא בחיבה "עזרת תורה" – 'אוצר הספרים' בלשון אותם ימים. לאחר מספר שנים נישא לבתו של ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, ובהמשך התמנה לר"מ בישיבה.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה נדדה הישיבה למקומות שונים, כשלבסוף הגיעה לשנחאי שם שהתה כחמש שנים. בעיה שהציקה ביותר לישיבה היה אוצר הספרים המדולדל. אוצר הספרים בשנחאי מורכב היה מספרים שהביאו התלמידים בצרורותיהם, מן הגמרות שנשלחו לקובה, ממספר ספרים וש"ס שנמצאו בבית הכנסת 'בית אהרן' ומכמה ספרים שנלקחו בהשאלה מאנשי הקהילה היהודית הקטנה בשנחאי. בחלקם היו הספרים קרועים ומרוטים, ומספרם הקטן של הספרים השלמים והעברתם התכופה מיד ליד לא תרמו לשלמותם. מספרים כי בידי אחד התלמידים מצוי היה עותק יחיד של 'קצות החושן' שהובא ממיר אולם חסרו בו שני דפים, ור' חיים ישב והשלים בכתב ידו את החסר בהסתמכו על זכרונו, ולימים כשהשוו את ההשלמה עם המקור מצאו כי שני הדפים הושלמו בדייקנות מלה במלה ממש. הספר האמור עם ההשלמה בכתב היד מצוי עד היום בידי אחד מבני המשפחה בארצות הברית.
לאחר המלחמה נסע רבי חיים עם הישיבה לארצות הברית, וכחצי שנה אחר כך עלה לארץ ישראל וסייע לחמיו בייסוד ישיבת מיר.
פעם הגיע תלמיד להתקבל לישיבה ופגש ברבי חיים. רבי חיים שלחו אל חמיו ראש הישיבה ונשא את מזוודותיו של התלמיד במעלה המדרגות. כשיצא התלמיד מראש הישיבה והודיע בשמחה כי התקבל, הרים רבי חיים שוב את מזוודותיו והלך עמו להראות לו את חדרו. בדרך שאלו הבחור מה תפקידו בישיבה. "אני השמש", השיבו רבי חיים.
רבי חיים היה גם איש שכולו לב, כולו רגש, כולו התפעלות, כולו תחושות חריפות, כולו בלתי מתפשר ברגישות רגשותיו, עד לכאב… בלווייתו – לפני כארבעים שנה – השתתף יהודי עיור בשתי עיניו. לשאלת החברים מה ראה לבוא וליטול חלק בהלוויה, השיב האיש: "הייתי אצל ר' חיים והוא התעניין במצבי, כששמע כי הרופאים רואים את מצבי כחסר סיכוי, פרץ בבכי נורא כעשרים דקות".
כשבא רבי חיים לנחם את אלמנתו של אחד מתלמידיו ישב דומם לרגע קל, ואחר בכה בדמעות שליש שעה ארוכה בלי להוציא מלה מפיו. אלה ודומיהם היו מעשים שבכל יום. רבי חיים לא ראה באיפוק וביכולת הסבל וההבלגה כל מעלה, בעשרות ומאות הזדמנויות היה תובע להשתתף בצער הזולת ולהפגין זאת ללא מבוכה.
(מח ולב)