הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א
והנה פורסם שמרן שליט"א אמר השבוע כי וירוס הקורונה אינו בגדר מגפה, שהרי נאמר במשנה בתענית פ"ג מ"ד: "איזהו דבר? עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר".
ויש לדון בדברים אלו, שהרי הבעיה העיקרית של הקורונה אינה רק החולים עצמם, אלא התפשטות ההידבקות בקצב מסחרר. הרופאים מדברים על כך שכל אם כל נשא מדביק נניח 4, אם כך ההתפשטות היא כך: 1, 4, 16, 64, 256, 1024, 4096, 16,384, 65,536, 262,144, מיליון פלוס (!). והרי כל חולה חייב טיפול, ויחד עם כל אלפי הנדבקים רח"ל האמורים להיות, ישנם עוד אלפי חולים אחרים בנושאים אחרים. ופשוט וברור הוא שמערכת הבריאות תקרוס ואלפי חולים לא יקבלו מענה בכל נושא רפואי, כפי שכבר קורה כיום באיטליה. וממילא אף אם הקורונה אינה נחשבת ל'מגיפה', לענין תענית וזעקה וכל הדברים שעושים בשעת מגיפה, הרי סו"ס ישנה סכנה בעצם קריסת כל מערכת הבריאות בארץ, שהרי אחוז הנדבקים עולה מיום ליום בכל העולם בעשרות אלפים, ונכון לעכשו מתו בעולם למעלה מ6000 איש, והרופאים הרי מטפלים בהם, עד קריסת מערכת הבריאות העולמית, רח"ל.
נראה כי מרן שליט"א סבור שסגירת היכלי התורה, אשר תורה מגנא ומצלא, שומרת על העולם הרבה הרבה יותר מאשר דקדוק השמירה ומניעת ההתכנסות של כלל הלומדים לעסק התורה. שאם העולם יהיה שמם מעסק תורת בני הישיבות, הכוללים ותלמודי התורה, אזי הנזק הרפואי יגדל פי כמה וכמה רח"ל. לכן חובה היא להמשיך את מתכונת היכלי התורה כצורתה, ובכך גופא נינצל מכל פגע וצרה אכי"ר.
ובכתובות ע"ז ב': תניא: אמר רבי יוסי, שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה מוכי שחין הן, ובעלי ראתן (רש"י: בעלי ראתן – שרץ יש לו במוחו) קשה מכולן: ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר אילת אהבים ויעלת חן, אם "חן" מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?!
ופירש"י: מיכרך בהו, נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק, עכ"ל. הרי לנו שעסק התורה מציל גם משהייה בקרבת חולים מסוכנים.
וישנם כו"כ מקומות בש"ס, בהם רואים שריב"ל סבר שעסק התורה מגן על האדם אף במקום סכנה, עי' בעירובין נ"ד א' ובסוטה מ"ו ב' , וכן במכות י' ב' דאמר ריב"ל מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה. והיינו שבזכות עסק התורה ניצלים ממלחמות. ובברכות ד' ב' אמר ריב"ל שקיאת שמע על המיטה מצילה מהמזיקים, ובשבועות ט"ו ב' מובא שריב"ל אמר פסוקים שבתהילים יפול מצידך אלף וגו', יושב בסתר עליון וגו' לפני שהלך לישון על מיטתו, ומקשי' היכי עבד הכי והא ריב"ל גופא אמר דאסור להתרפאות בד"ת, ותי' דלהגן שאני ע"ש, והיינו שקרא להני פסוקים כדי שיגן עליו ממזיקים שלא יזיקוהו בשנתו.
והנה בכתובות שם מצינו שרבי יהושע בן לוי מיכרך בהו, [בבעלי ראתן שהוא חולי מסוכן], ועסיק בתורה. והקשה הקובץ שיעורים (אות רעז) הא כתיב "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", ואמרו בריש פסחים דהיכא דשכיח היזיקא לא סמכינן אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכתב הקוב"ש דצ"ל דזהו דוקא בשאר מצוות, אבל לימוד תורה שאני, וכדיליף מק"ו אם חן למעלה וכו', עכ"ל. וכעין זה כתב באהבת איתן (על גליון העין יעקב).
וכעין זה מבואר בברכות סא ע"ב) פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה, אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.
ובמשך חכמה (שמות כז, יא) כתב שעל תלמוד תורה דרבים צריך למסור את הנפש, ויהושע נענש מפני שלא עסק בתורה בעת מלחמה, יעו"ש.
והנה מבואר ברש"י בכתובות שם דס"ל דבשעה שהיה ריב"ל עוסק בתורה היה מושיב אצלו חולי ראתן וכו', אולם הריטב"א שם כ' וז"ל: ריב"ל וכו', פי' מכרך בהו אפי' היכא דלא עסיק בה, וכדאמרי' בסוטה (כא.) גבי כי נר מצוה ותורה אור, דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקים בה לשמה, עכ"ל והובא בשיטמ"ק. ומבואר דס"ל דלא כדמשמע ברש"י דדוקא כשעסק בתורה היה מכרך בהו. אלא עסק התורה מציל אף מסכנה גדולה גם כשלא עוסק בה, ורבים פילפלו בזה, עי' בקובץ בית אהרן וישראל.
ואמנם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהערותיו לכתובות (שם) הקשה דכיון דהרי זה סכנה גדולה כמבואר שרבי אמי ורבי אסי חששו אפילו מביצים שהיו במבוי שלהם, א"כ היאך נכנס ריב"ל לסכנה, ותירץ שמכיון שריב"ל עסק בתורה לשמה ובקדושה וטהרה, לא היה זה סכנה גדולה כלל אצלו, ולא מיקרי נכנס לכלל סכנה כלל וכלל, משא"כ אחד שלא כל כך זהיר, בזה ודאי לכלל סכנה נכנס. וכיו"ב תירץ בחידושי הפלאה, ובשו"ת בית דוד (סימן כ"א להגאון רבי זאב וואלף לייטער ז"ל) גם כתב לבאר בדרך זו, וז"ל: "ואולי י"ל דשאני ריב"ל דנפיש זכותיה טובא ובטוח היה שלא יזיק לו". ולפי"ז שמירת התורה אינה מועלת לנו, אנשים פשוטים שאינם בדרגת ריב"ל ודעימיה, וצ"ע בכל זה.