מעשה ביהודי שהלך בדרך, ואדהכי והכי הבחין ממרחק בעיר חדשה שלא הכיר בה, והחליט להיכנס אליה ולבקר בה מעט. אגב, פעם היה נהוג למקם את ׳בית הקברות׳ של העיר באזור הכניסה לעיר… לא יודע למה… אל תשאלו אותי שאלות… ככה היה נהוג, וזהו.
ועל כל פנים, מיודענו, קודם כניסתו בשערי העיר, שם פעמיו אל בית הקברות המקומי, שם, כך הסיק בדעתו, יוכל הוא לתהות על קנקנם של תושבי העיר, על עברם, על מורשתם, על רבניהם ותלמידיהם ז״ל, ועל סגנון ואורח חייהם – לפי הכיתובים והתיאורי ם שנחרטו בדם על המצבות הדוממות… עודנו מהלך בינות למצבות האבן, הבחין מיודענו בדבר מחריד ונורא… בהתחלה הוא לא כל כך ׳האמין׳ למראה עיניו, אך לאחר שעבר מציבה אחר מציבה – הוא פשוט קפא על מקומו.״
רוב ככל המצבות שהיו שם – היו של ילדים קטנים, צעירים, רכים, בני שלוש עד חמש שנים… נדיר היה למצוא מצבה אשר כתוב עליה שהנפטר היה בן חמש עשה או עשרים שנה… את זה הוא ראה אחת ל… מחריד!!! דבר נוסף שנתווסף על פליאתו היה, נוסח׳ התיאור׳ של המציבות… ”פה נטמן האיש בעל החסדים, קובע עיתים לתורה וכו׳ — נלב׳׳ע והוא בגיל ארבע שנים בלבד!…
מציבה נוספת שתפסה את ׳תשומת ליבו׳ היתה – ״פה נטמן האיש הנכבד, מזקני העדה, מקהיל קהילות ברבים וכו׳ – – – והוא בן ארבע עשרה שנים… הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו… "וכי עיר אוכלת יושביה היא" ? ? ? תמה בליבו… עודהו משתומם ממראה עיניו, מהורהר כולו מהמחזה המצמרר לו נחשף לראשונה ב חייו… ורגליו הוליכוהו פנימה, אל תוככי העיר..
שם, הוא התעורר לרגע מערפוליו, ויפן כה וכה… ומיד הבחין בעיר ׳רגילה׳ לכל דבר… אנשים זקנים שבעי ימים, אשרז קן ארוך ולבן מעטר את פניהם, נשענים על מקלם הולכים מעדנות… ולצידם, ילדי חמד משתובבים להנאתם, נסחבים אחר אבותיהם ואימותיהם בדרכם לביתם… פשוט עיר שלימה, גדולה ומשגשגת, מרובת משפחות לתפארה… ויהי הדבר לפלא בעיניו… מיד שם פעמיו אל בית הכנסת המרכזי, שם הוא הבחין באדם׳ הדור פנים׳, יושב במקומו ועוסק בתורה. נראה היה כמו אחד מזקני העיר, יודע דבר אחד או שתיים עליה, על אורחותיה, על מנהגיה…
ניגש הוא אליו ושאלו לפשר הדבר… כיצד כאן, בתוככי העיר, הוא רואה אנשים זקנים עם נערים, מכלל סוגי הגילאים, ואילו ׳שם׳, בבית העלמין, מצא הוא מצבות רבות ׳המספרות׳ על ילדים רכים כל כך שנטמנו תחתם במעבה האדמה… אותו זקן, תלמיד חכם מופלג, בשומעו את תמיהתו של מיודענו, השיב לו ב׳רוך׳, ב׳חיוך אבהי׳, וכ׳ממתיק סוד׳ החל לגולל בפניו את ׳ סוד העיר המיוחדת׳ שלהם, וכה היו דבריו:
ידידי וחביבי, אצלנו בעיר יודעים כולם כי החיים האמתיים הם חיי התורה והמצוות, וכל עוד האדם עוסק בתורה ובמצוות, באותה שעה הוא ״חי״ באמת, כי הוא ממלא את ייעודו עלי אדמות, ועל ידי כך הוא נקשר בבורא העולם… שכבר הורו לנו חז״ל: ׳קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא׳! וכן גם מי שנזקק לעבוד לפרנסתו, מכל מקום יודע הוא כי רק באותם זמנים שבהם הוא קבע עתותיו לתורה, רק בהם הוא חי באמת! ומעבר לכך – החיים הם כלל לא החיים האמתיים שלשמם הגענו לזה העולם!…
ועל כן, ׳מקובל׳ הוא אצלנו, שכל אחד מבני העיר, מאז יום עומדו על דעתו, כותב הוא בפנקס אישי את כל שעות לימודו ועיסוקו בתורה ובמצוות ״נטו״ במשך כל יום ויום… שעה ועוד שעה, במשך כל ימי חייו… וכך, בסופו של דבר, לאחר פטירתו של האדם, בגיל זקנה ושיבה, בבואנו ׳לתאר׳ את ימיו ושנותיו, או אז נוטלים אנשי ה״חברה קדישא״ את פנקסו המצהיב, ׳ומסכמים׳ הם את סך שעות לימודו במשך כל חייו, ורק! ואך ורק את מספר השנים הללו ״בלבד״ שהצטברו להן מאותן שעות, רק אותם חורטים על גבי המצבה לזיכרון עולם… ומשכך, הוא הדבר אשר ראית, ידידי היקר, כי אותה מציבה שהיה כתוב עליה שהנפטר חי ״רק״ שלוש שנים, זה היה יהודי יקר שנפטר בהיותו בגיל שמונים שנה…
אך הוא הקדיש בכל יום, חוק ולא יעבור, רק ״שעה אחת ״ של לי מוד תורה… ועל כן, שעה אחת מתוך העשרים וארבע שעות שלו, מתוך שמונים שנות חייו – יוצא בסה״כ – שלוש שנים!!!… וא״כ, הוא ״חי״ במשך שלוש שנים בלבד!!!
ואילו חבירו הטמון ל צידו – הוא נפטר גם כן בגילו, מספר שנים לאחר מכן, אך הוא ״הוסיף״ מידי יום עוד חצי שעה של לימוד ״חוק לישראל״ כולל ״ שניים מקרא״… וכן השתתף באופן קבוע בדרשה המרכזית של רב בית הכנסת בכל ליל שבת בין מנחה לערבית… וא״כ, בסיכום שנות הלימוד יוצא, שהוא ״חי״ – במשך חמש שנים בלבד…
וכן על זה הדרך… – סיים הזקן את הסברו חוצב הלבבות… ומיודענו, נותר הוא עומד ׳קפוא׳ על מקומו, מהורהר כולו, ׳בוהה׳ אל תוך עולמו… זאת הפעם הראשונה שההכרה ניחתה על ראשו במלא העוצמה, מהו פירושם של המילים הכל כך מפורסמות הנאמרות מידי יום – – – ״כי הם חיינו״!!! ממש ככה!!…
זה היה ״שיעור המוסר״ הגדול ביותר שקיבל – במשך כל חייו… מדהים!!!
(עלון 'בן עליה)
1/151