"ויעקב איש תם" (כ', כ"ז)
תם – אינו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו (רש"י)
על מכתב כזה מעולם לא חתמתי!
אחד מראשי מוסד אחד בצפון ביקש לארוז את חפציו ולצאת למסע לחו"ל לטובת תלמידיו. פנה אפוא לאחד הרבנים המכיר היטב את מוסדותיו וביקש ממנו מכתב תמיכה. כמובן, ניאות הרב מיד והתיישב לכתוב מכתב תמיכה נלהב ביותר. לקחו את המכתב, ירדו עמו לערי המרכז, וביקשו להוסיף את ברכת גדולי ומאורי הדור עבור המוסדות.
ואכן, גדולי ישראל, ובראשם רבינו, צירפו חתימתם למכתב. עם מכתב זה יצאו השליחים אל הגולה, ואף שבו כאנשי בשורה והצליחו לגייס תרומות נכבדות.
חלפו שנתיים ימים ונפלה החלטה: צריך לנסוע שוב אל הגולה, להביא מזור אל היושבים בארץ הקודש. ובכן, לא מן הראוי להביא מכתב ישן מלפני שנתיים, ויש לערוך מכתב חדש. פנו שוב אל אותו רב. ביקש הרב להעתיק את מכתב הקודש מילה במילה עם התאריך החדש, וצירף חתימת ברכתו.
נטלו את המכתב ואצו רצו לבתי זקני הדור לבקש את צירוף ברכתם המחודשת. ואכן, גדולי ישראל שבו וצירפו את חתימתם. אך בביתו של רבינו קרתה ההפתעה: "איני חותם!", פסק.
התגובה הנחרצת הפליאה מאוד את הנוכחים. ניסינו בכה ובכה, אך רבינו בשלו. חזר ואמר פעמים מספר: "מעולם לא חתמתי על מכתב זה וגם לא אחתום עליו עכשיו". פלא פלאות.
התברר כי הרב הנ"ל ברוחב לבו הוסיף במכתב השני מילה אחת: "מוסד חשוב ביותר", ועל כך לא הסכים רבינו לחתום. מוסד חשוב? בסדר. מוסד חשוב ביותר? איני מכיר את המוסד שלכם מספיק בשביל שאכתוב כך… "לא ייתכן אפוא", אמר רבינו בוודאות, "שחתמתי אי פעם על מכתב כזה!".
שני מיליונים אינם דאגה לילדיו של הקב"ה!
גביר אמריקאי תרם שני מיליון דולר לארגון… ביום מן הימים ערך הגביר חתונה לבנו. רבני הארגון, אשר ביקשו לכבדו, כתבו לו מכתב הוקרה וברכה. אחד מהם אף העלה רעיון לצרף לחתימותיהם של הרבנים גם את חתימתו של רבינו, ונציגי הארגון באו לבקשו שיעשה זאת. רבינו נענה לבקשתם וחתם.
ראו הנציגים כי טוב, והחליטו על רעיון חדש – שרבינו יכתוב את המכתב כולו בכתב ידו. לדבריהם, באופן הזה יתכבד הגביר במיוחד. רבינו היה נכון גם לכך. אם יועיל העניין במשהו לארגון החשוב, גם טרחה זו ישרה בעיניו.
הוא ישב והעתיק, עד שהגיע למשפט שבו נכתב "וכידוע, מי שדואג לילדים של הקב"ה, הקב"ה דואג לילדים שלו". בשלב זה עצר את הכתיבה והעיר: "משפט כזה איני כותב".
תהו הנציגים, מה פסול יש בו? הלוא הרב מבריסק אמרו! אמר להם רבינו: "זהו משפט של שקר וחנופה! כל חיי אני מנסה להתרחק משקר וחנופה, וכעת אתם רוצים להכשילני בזה?!".
כעת התגברה תמיהתם: יהודי נותן שני מיליון דולר, ושקר וחנופה לכתוב עליו שהוא דואג לילדים של הקב"ה?!
ראה רבינו שאינם יורדים לסוף דעתו והסביר: "כמה מדברים שיהודי זה הרוויח השנה?". "70 מיליון דולר", השיבו הנציגים. "מה עושה אדם עם 70 מיליון דולר?", תמה רבינו, והמשיך: "הוא תרם שני מיליון ל… חצי מיליון לארגון פלוני, ועוד רבע מיליון למוסד אלמוני. בסך הכל הגיעו תרומותיו לסכום גדול של שלושה מיליון. יפה, אבל נשארו לו עדיין 67 מיליון דולר. מה הוא אמור לעשות בהם?!
"לאדם רגיל באמת אין מה לעשות עם סכום כזה, אבל לילדים של הקב"ה יש הרבה דברים טובים שהיו יכולים להיעשות ב־67 מיליון דולר…
"אילו היה אותו גביר משאיר אצלו שלושה מיליון ונותן לילדים של הקב"ה את כל השאר, יכולים היינו לכתוב עליו שהוא 'דואג לילדים של הקב"ה'; אך כל עוד עשה ההיפך, אין הדברים הללו אלא חנופה ושקר".
לא לחיות כאילו הוא בעל דרגה
אנשים נוטים להסתתר מאחורי כל מיני סיבות צדקניות, בה בשעה שהבעיה האמתית המפריעה להם נראית כאילו אינה מעניינם כלל. אדם צריך לחנך את עצמו לנהוג בכנות וביושר פנימי, ולא לשקר את עצמו ולחיות בדמיון כאילו הוא בעל דרגה.
מוסד מסוים העוסק בקירוב ילדים לערכי היהדות, עמד לפני סכנת סגירה בשל חוסר תקציב. המורות בבית הספר, שכמעט כולן היו נשות אברכים, חששו, ובצדק, לפרנסתן, ובעליהן התארגנו להגיע ביחד לבית רבינו ולבקשו להפעיל השפעתו כדי שהמוסד לא ייסגר.
אחד האברכים פתח ואמר: "רבינו, אם ייסגר המוסד הזה, מאה ילדים לא יידעו מה זה 'שמע ישראל'". שמע מרן ושתק, וניכר היה כי הדברים אינם מתיישבים על לבו.
המשיך האברך ותיאר את ההפסד הרוחני של הבנות הלומדות במוסד במקרה שיינעלו בפניהן שערי בית הספר, אך עדיין לא נראה היה כי דבריו נופלים על אוזניים קשובות.
בשלב זה התערב אברך נוסף ואמר: "רבינו, בבית הספר הזה יש למעלה מעשר מורות שהן נשות אברכים! מי שיזכה להחזיק מוסד כזה הוא כמי שמחזיק כולל!".
נפנה אליו ראש הישיבה ואמר: "כעת שמעתי את האמת. אכן, צודקים אתם, פרנסת עשר משפחות אברכים היא סיבה מספקת כדי לפעול למען העניין!"…
דיוק בכל מילה
לקח גדול בענייני הדיוק המוחלט בכל מילה היוצאת מן הפה למד מקורבו של רבינו, לאחר שנכנס אליו בלוויית גביר נכבד.
אותו מקורב ביקש ברכה עבור הגביר, והוסיף כי בשנה האחרונה תרם אותו עשיר 20 מיליון דולר לעניי ארץ ישראל בלי שאף אחד יידע על כך.
הגיב רבינו: "זה לא נכון". הלה התפלא ואמר: "הלוא רק אני יודע את הסכום שתרם!". נענה רבינו לעומתו: "אמרת שאף אחד לא יודע מכך, זה לא נכון. הנה, אני כבר יודע מזה"…
הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל
סיפר רבי שלמה רביבו שליט"א, ראש הישיבה הגדולה באשדוד:
יהודי אחד שגר בארגנטינה, שומר תורה אך אינו בר אוריין, הציע בנין למכירה. הוא ידע שישנם סדקים במבנה, ולא ירחק היום ויידרש לבצע חיזוקים ואף להרוס ולבנות חלק. אף־על־פי־כן הציע את הבית למכירה ולא ציין את נקודת התורפה שיש בו. המחיר שהציע היה קרוב למחיר הריאלי, אך מעט זול יותר.
לא עברו מספר ימים מאז הפרסום, וכבר הוצעה לו הצעת קנייה רצינית מגוי אחד מבני המקום. הוא ישב עם עורך הדין מטעמו, הגיעו לעמק השווה וחתמו על החוזה.
לאחר שחתמו והמכירה יצאה לדרך, הוא שוחח על כך עם רב הקהילה. כאשר שמע זאת הרב אמר לו מיד שיש כאן חשש של 'טעות בגוי', ולא ברור אם מותר היה למכור את הבית בלי להודיע לו על הבעיה הקשה. אך היות ומדובר היה בהפסד רב של ממון, אמר לו שמי שיכול להכריע בזה הוא רק גדול בתורה. הוא ייעץ לו להציע את השאלה בפני מרן ראש הישיבה.
מיהר הלה ושלח שליח שישאל את מרן. השליח עשה שליחותו, ולאחר שפרש את השאלה לפני מרן השיב לו שאכן 'טעות נכרי' אסור, ועל כן אין עצה אלא שיחזור לעורך הדין ויאמר לו שהרב אמר לו שמחובתו לומר את האמת, על כן הוא מיידע אותם על ליקויי הבנייה החמורים בבניין.
הלה טען שהודעה כזו פירושה ביטול העסקה באופן ודאי, אך מרן השיב לו שכשהולכים על פי התורה לא מפסידים.
העביר השליח את תשובת מרן. הלה נדהם לקבל את התשובה, אך בעידודו של רב הקהילה לא הפיל דבר ארצה מתוכן הוראתו של מרן. הוא פנה לעורך הדין ואמר לו, שעל פי הוראת הרב הוא מיידע אותו על הליקוי הקיים בבניין, עובדה שלא נחשפה על ידו בעת המשא ומתן. עורך הדין שמע והבטיח לשוב אליו. עוד באותו יום שב עורך הדין ואמר, שמבחינתם אין שום שינוי מהחוזה והמכירה תקפה.
השתומם המוכר. הוא ביקש שהדבר יופיע בנספח לחוזה וייחתם על ידי הקונה כדי להסיר תלונות מאוחרות. עורך הדין השיב שהוא מוכן לכך. הכין נספח שנחתם על ידי שני הצדדים.
לא עברו מספר חודשים, והנה מגלה המוכר שאותו קונה מציע את הבית במחיר זול יותר ממה שהוא קנה. הוא התפלא. מתוך סקרנות פנה אל עורך הדין ושאל אותו לפשר הדבר, והלה השיב לו שבאמת התגלו בבניין ליקויים, והקונה רוצה להיפטר מהנכס הבעייתי בהקדם.
"ומה סברתם קודם לכן?", שאל.
הסביר לו עורך הדין, שכאשר הוא חזר ואמר את הדברים בשם הרב הם היו בטוחים שמדובר בתרמית ובניסיון לבטל את העסקה לטובת מישהו אחר שחפץ בכך. "אנו מכירים מקרים רבים כאלו, ולכן החלטנו לא הסכים אלא להשאיר את העסקה תקפה. והנה עתה התברר לנו שהדבר נכון, אך אנו כבר היינו כבולים, ולכן אנו מוכנים למכור את המבנה אפילו במחיר הפסד"…
אכן, מי שפועל על פי התורה לא מפסיד… 'ונוטל עצה חכם'.
ופרח לו איש האמת
מרן ראש הישיבה זצוק"ל ביקש לדעת בכל פעולה שעשה מהו המניע האמתי שלה. הוא חשד שמא פן ואולי המניע האמתי אינו 'לשם שמים', אף שכלפי חוץ, במוצהר, היא נעשית לשם שמים.
כך חי מי שהוא 'איש אמת'.
פעם אחת אמר לי: "אנשים עושים הכל 'לשם שמים'. תשאל בן אדם למה עשית את מה שעשית? תקבל תשובה: 'לשם שמים'. הלה פותח ישיבה 'לשם שמים', והלה מחבר ספר 'לשם שמים'. זה מתפלל 'לשם שמים', וזה מקיים מצוות 'לשם שמים'. גם כשאנשים רבים ביניהם – המריבה היא 'לשם שמים' כמובן… ונפקא מינה גדולה יש בדבר: כיון שהמריבה היא 'לשם שמים' – כל אחד מהצדדים טוען: 'איני רשאי לוותר! בשלמא על כבודי הייתי מוותר, אבל על כבודו של הקב"ה? חס וחלילה'…
"וכך, אנחנו מרמים את עצמנו!", סיים ראש הישיבה את דבריו, "הלואי ואחוז אחד מכל מה שאנחנו עושים היה באמת לשם שמים".
באחת מנסיעותיו לארצות הברית, כך סיפר לי בן־דודי, הם טסו במטוסו הפרטי של ר' שמעון גליק ועברו מעל מפלי הניאגרה. רבי שמעון ניגש לבן־דודי ואמר לו שיגיד לראש הישיבה שכדאי מאוד לעבור לצדו השני של המטוס משום שמשם ניתן לראות את המפלים המרהיבים, שהם ממש 'פלאי הבריאה'… אסור לפספס דבר כזה… זה ממש לראות 'כבוד שמים'.
ניגש בן־דודי למרן ראש הישיבה זצוק"ל ומסר לו את הדברים. הוא קם, עשה פסיעה אחת, ומיד שב לאחוריו והתיישב במקומו.
"מדוע ראש הישב לא הולך לראות את פלאי הבריאה", שאל אותו בן־דודי. "אכן קמתי לראות את 'פלאי הבריאה', אלא שאז הרהרתי בלבי: אהרן! שוב פעם אתה מרמה את עצמך? האם באמת אתה הולך לראות את 'פלאי הבריאה', או שמא הולך אתה לספק את יצר הסקרנות שלך? אהרן, תאמר את האמת! 'פלאי הבריאה' או 'סקרנות'? והתיישבתי"…
מתוך ספר 'ומתוק האור' / 'פניני הגראי"ל'