"לא תרדה בפרך ויראת מאלוקיך" (כה, מג).
כל המידות שבין אדם לחברו, אפשר לקיימן רק על ידי 'ויראת מאלקיך', רק עם יראת שמיים אפשר לקיים 'לא תרדה בו בפרך'. כי כשיש חסרון ביראת שמים, מגיעים לידי זלזול בחברים. ואפילו אם קנה אותו לעבד, אסור לו להתעלל ולרדות בו בפרך, וכל שכן בשאר אנשים (על פי טיב התורה).
לפנינו כמה עובדות בטיב הזהירות שבין אדם לחברו:
כידוע, כבוד קדושת אדמו"ר הזקן מגור זצוק"ל בעל ה"אמרי אמת", היה בשנותיו האחרונות חולה ותשוש בחלישות כח , והיו המשמשים הנאמנים והמקורבים מסיעים בידו בכל דבר.
בשנים אלו כאשר היו מוציאים אותו אל ה'עולם', בזמנים מסוימים לפי כוחותיו, היה מגיע ציבור ענק של חסידים ואנשי מעשה מכל מקום, כדי לחזות בהדר גאון זיו קודשו, ולחסות בצילא דמהימנותא. מאחר שלא היה מרבה לצאת בימים ההם, הרי בכל פעם שהנהיג נשיאותו ברמה, היו שם דחיפות עצומות מחמת רוב הלחץ והדוחק, עד שהגיעו הדברים לחשש סכנה לבריאותו הרופפת של הרבי הקדוש. נאלצו,אפוא,הגבאים המסורים להעמיד 'חומה' בצורה של חסידים איתנים, ששמרו בכל עוז על המרווח הנצרך בסביבתו של הצדיק, ומנעו בגופם ובנפשם את הדחיפות, שלא יגיעו אל קרבת הצדיק, כדי להשאיר עבורו מרווח נשימה ראוי.
טיב מעשה דידן מתרחש בימי החנוכה, באחת משנותיו האחרונות עלי אדמות, נקבע יום אחד מימי החנוכה שבו יצא הרבי להדלקת נרות חנוכה בבית המדרש. באותו ערב היתה נהירה המונית מכל קצות הארץ לעבר בית המדרש 'גור' שבירושלים עיר הקודש! כשראו הגבאים שהגיע 'עולם' ענק, הרבה יותר מן המשוער, נלחצו מאד, ולא ידעו היכן יכנס נחשול אדם ענק שכזה אל תוככי בית המדרש [שהיה אז קטן יחסית, עדין בישיבת "שפת אמת"].
בהגיע השעה היעודה, כשהיו צריכים להוציא את הרבי מביתו נאוה קודש אל בית המדרש, לא היה ניתן לפלס דרך כלל, הכל היה צפוף בדוחק נורא… הגבאים נלחצו ונדרכו, הרי אי אפשר לבטל את ההדלקה אחר שכבר הגיע כל הציבור, אבל מאידך גיסא, היתה זו שאלה של סכנת נפשות עבור הרבי הזקן והחולה. נעמד אחד מראשי הגבאים והכריז בקול גדול, שבמצב כזה אין שום אפשרות להוציא את הרבי, כאשר אף פסיעה אחת לא ניתן לדרוך! מן ההכרח אפוא להתרחק יותר. קבעו הגבאים גבול מקום מוגדר בברור, שעד אותו קו יעמדו הצבור, ומאותו קו פנימה לא יעבור איש.
תכף על אתר נענה הצבור כחסידים נאמנים, והכל התחיל לנוע אל אחור, כשכולם נדחקים ונדחפים אלו באלו כדי לפלס מקום ראוי, כמצות הגבאים. בין הציבור הגדול עמד בחור אחד מישיבת "שפת אמת" שבירושלים שכבר הצליח אחר רוב מאמצים 'לתפוס' מקום טוב ביותר בשורה, שמשם יוכל לצפות כהוגן בפני רבו, ולחזות היטב בעבודת קדשו, אך לצערו נחתה עליו עתה גזרת הגבאי הנאמן לחזור אחורה… היה קשה לו מאד לוותר על מקום טוב כל כך, והחליט לתומו שאיש אחד בלבד הצנוף בפנתו הדחוקה לא יפריע כלום. אבל הגבאי המנוסה כבר ידע שאם איש אחד נכנס, הרי מיד אחריו נדחפים עשרות ומאות… על כן העיר בעדינות לאותו בחור שהפקודה כוללת גם אותו, וכולם בלא יוצא מן הכלל צריכים לצאת מן המקום המסומן, קטן כגדול שם הם. משום מה נתפסה בו באותו בחור עקשנות להדבק דווקא אל מקומו… והעז פניו כנגד הגבאי, שזה זמן רב מאד 'שומר' הוא על מקומו בשורה, ואיך אפשר במחי יד לדחקו החוצה? אך הגבאי הבין שאין שום אפשרות להיענות לבקשתו, בראותו מאחוריו קבוצה שלמה של צעירי צאן קדשים, שרק המתינו שיסכים להשאיר אותו בחור על מקומו, ומיד כולם נדחסים אחריו… הוא העיר שוב לאותו בחור שעליו לסגת מן המקום, והוא מעכב את כל הציבור, ושאין הרבי יכול לצאת מחמתו! אך הבחור מתעקש ואינו זז ממקומו, כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים, הגבאי מתרה והבחור מסרב, עד שבפעם השישית כראות הגבאי שאין שום עצה לפניו הוריד לו 'סטירה' מצלצלת בפני קהל ועדה! שהסיטה אותו מיד ממקומו, ואכן יצא הרבי להדלקה, והכל על מקומו בא בשלום.
…
תכף לאחר ההדלקה, נקרא אותו בחור אל הרבי הקדוש פנימה, הוא התחלחל והתיירא לנפשו, באותם ימים כמעט לא קרא הרבי לאיש, ובוודאי שלא לבחורים צעירים, כל ארכובותיו דא לדא נקשן, מי יודע מה רוצה ממנו הרבי הקדוש עתה?
משנכנס אל הרבי, פתח בפניו בספר "חוק לישראל" בפרשה דידן, השייך לאותו יום – בזוהר פרשת מקץ ליום חמישי, וזה לשון קדשו (על פי תרגום הזוהר): "רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד, ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהיתה בולטת מצד ההר, והיה עייף מן הדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש אחד שהיה בא אצלו, ויצא שרץ שנקרא 'קוסטפא דגורדנא', והרג את הנחש. כשהקיץ האדם ראה את הנחש למולו, מת. קם האדם, ונפלה הבליטה שהיה יושב עליה אל העמק שמתחתיה, כי נקרעה מן ההר, והאדם ניצל. בא אליו רבי אבא, אמר לו, 'אמור לי מה מעשיך כי הקב"ה הקרה לך שני נסים אלו, הם לא היו בחינם'! אמר לו ההוא בר נש: 'כל ימי לא עשה עמי אדם רעה בעולם – שלא התפיסתי עמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתרצות עמו, לא עליתי על מיטתי בטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא נטרתי לו שנאה וכו', ומאותו יום והלאה השתדלתי לעשות לו טובות וכו". בכה רבי אבא ואמר כו' "ראוי הוא זה שהקב"ה יעשה עמו נס" כו', עד כאן לשון קדשו.
הבחור הבין היטב את הרמז, שהרבי מורה לו כאן מדברי הזוהר, שאף אם עשו עמו רעה צריך הוא להתפייס עם הגבאי.
הלך אפוא הבחור וקנה בקבוק יין טוב, עלה ובא עמו אל ביתו של הגבאי, והפציר וביקש מאד מחילה, כי מעשה ילדות נתפס בו, והוא מתחרט על התנהגותו המבישה, ומבקש לשתות עמו 'לחיים!' הגבאי החשוב ממש יצא מכליו, הוא הרי זה שפגע בו… ש'הוריד' לו כזו סטירה מצלצלת בפני כולם… והיה צריך הוא לבקש ממנו את המחילה, והנה הבחור מקדימו ובא אליו עם בקבוק יין לבקש את סליחתו, כמובן, התפייסו יחדיו ונפרדו באהבה גדולה, כדרכם של חסידים.
הבחור היקר חזר אל הישיבה, ומרוב התרגשותו מכל מאורעות היום המסעירים התקשה להרדם, ועל אף השעה המוקדמת שנשכב במיטתו כפי השעון הגוראי… לא הצליח בשום אופן להרדם! כעבור זמן רב, בראותו שהשינה ממנו והלאה, חשב אולי לעין מעט באיזה ספר כדי להסיח דעתו, שמא מתוך כך ירדם.
הדליק אפוא הבחור נר לעצמו וכך קרא בספרו לאור הנר. לאחר זמן מה נשמט הספר מידו וסוף סוף שקע בשנה עמוקה. הנר המשיך לבעור כטבעו, וכעבור זמן לא רב הגיע האש אל הספר ואחזה בו בחזקה. בתוך זמן קצר, הלהבה הקטנה לבערה גדולה יצאה, האש עברה בקלות מן הספר אל השמיכה, וממנה אל הסדין ואל המזרון, עד שכל מיטתו היתה למדורת אש! לפתע פתאום התעורר הבחור בבהלה גדולה, כשלשונות האש כבר נתפסו בבגדיו. הוא קפץ מן המטה כנשוך נחש ויצא משם בעור שניו כל עוד נשמתו בו, בקושי גדול, ממש ברגע שאחרי האחרון נצלו חייו.
או אז הבין הבחור למפרע, עד כמה ראו עיניו של הרבי למרחוק, ולא בכדי הראה לו את דברי הזוהר, כדי להצילו ממות בטוח!
(מתוך הספר טיב המעשיות פרשת 'בהר')