הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בספר 'אמונה שלמה' מובאת עובדה מתוקה, אותה סיפר הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א: בשכונת 'אור החיים' בבני ברק, מתגורר יהודי נכבד ומורם מעם. יהודי זה הינו סופר סת"ם מפורסם ביותר, ורבים וטובים מתייעצים עמו בנושא הסת"ם. לרגל עשרים וחמש שנות נישואין, 'חתונת הכסף' בלשון העם, הפתיעה אשתו במפה רקומה מעוטרת שכמוה לא ראתה עין. היתה זו מפה מושקעת ומיוחדת, אותה רקמה רעייתו בשישים אלף "איקסים". בליל שבת נפרשה המפה על השולחן, ובשובו מבית הכנסת עצר הבעל את נשימתו מול יופייה. במוצאי שבת דפק על הדלת סופר מתחיל, וביקש את עזרתו של בעל הבית. הסופר המנוסה הכניס אותו בשמחה ופרש את יריעתו על השולחן. קשה היה להם לעסוק עם היריעה על מפת הניילון והם הסירו אותה. פרשו את היריעה ועיינו בשאלות. לפתע נשפך הדיו השחור והתפשט על המפה היקרה. כשראה זאת בעל הבית, לא ידע כיצד להגיב. הוא חשש מאד מתגובתה של אשתו ומאכזבתה הקשה.
ומה היתה תגובתה הרגועה והנעימה, אחרי השקעה של שבעה חודשים?
"עד עכשיו עשיתי שישים אלף 'איקסים'. עכשיו אעשה את ה'וי' הראשון!"…
●●●
בימים האחרונים למדתי קצת את ה'מסכתות קטנות' המודפסות בש"ס, לאחר מסכתות עבודה זרה והוריות. הנה משפט מופלא שכתבו חז"ל, בתחילת מסכת 'דרך ארץ': "דרכן של תלמדי חכמים: עניו, ושפל רוח, זריז וממולח, עלוב, ואהוב לכל, ושפל רוח לאנשי ביתו".
תלמיד חכם, קובעים לנו חז"ל הקדושים, הוא שפל רוח. אך למי הוא, קודם כל, שפל רוח? – לאנשי ביתו!!!
●●●
בספר תולדותיו של מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל (עמוד 392) מובא, שרבי יעקב זצ"ל נהג לומר ש"ה'הלכה' הראשונה המחייבת כל אברך צעיר, היא להיות 'ג'נטלמן' – ג'נטלמן בן תורה. כלומר: מעל לכל לשאול את עצמו ללא הרף: מה חסר לאשתי? כיצד אוכל להעניק לה את מחסורה מבלי שתאלץ כלל לבקש זאת ממני? לעולם אין לבעל להניח, כי אם אשתו אינה מבקשת ממנו דבר מה, פירוש הדבר שאינה מעוניינת בכך. הוא חייב לצפות מראש את רצונותיה. נשים רבות לא יאמרו כלל לבעליהן, מהם הדברים הבסיסיים הנחוצים להן, מתוך שאיפה שלא להטרידם. לפיכך נופלת האחריות על הבעל ללמוד מה הם צרכי אשתו ולספקם.
הכלל השני שטבע מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל, קשור בהבדל הבסיסי הקיים בין אנשים לנשים. בעוד שאצל האיש מהווה הגיון קו מנחה עיקרי, הרי האשה מונחית בעיקר על יד רגשותיה ותחושותיה. תפקידו של הבעל הוא להפעיל את שכלו, כדי להבין את צרכיה הרגשיים של אשתו. החל משעת החופה, כל מחשבותיו חייבות לבוא לידי ביטוי בלשון "אנו" ולא "אני"…
ר' יעקב אהב לספר את המעשה הידוע, אודות רבו של מרנא החפץ חיים זי"ע, הצדיק רבי נחומק'ה מהורודנא זי"ע, כדי להדגים את הצורך להתחשב ברגשותיה של הרעייה: שנה אחת ביקר החפץ חיים את רבו בימי החנוכה. כשהגיע זמן הדלקת נרות, העמיד ר' נחומק'ה פנים כאילו אינו שם לב שהגיעה השעה לקיים את המצווה. חלפו שעתיים ושלוש, ועדיין רבו לא הדליק את הנרות. תמיהתו של החפץ חיים הלכה וגברה. לבסוף נשמעה נקישה על הדלת, ואשתו של ר' נחומק'ה נכנסה לבית. מיד בירך ר' נחומק'ה את הברכות והדליק את נרות החנוכה.
הסביר ר' נחומק'ה זצ"ל: "מובא בגמרא (שבת כג:), שאם מצויות בידו של אדם מעות המספיקות או לנרות שבת או לנרות חנוכה בלבד, נרות שבת קודמים משום שנרות שבת משרים שלום בית. ידעתי כי אשתי תיפגע, אילו שבה הביתה וראתה שהדלקתי את הנרות בלעדיה, ומאחר ושלום בית קודם לנרות חנוכה, המתנתי עד שובה", הסביר הצדיק. "חיי נישואין מוצלחים", הסביר מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל, "תלויים בטיפוח תחושה עמוקה של הכרת הטוב אצל כל אחד מבני הזוג לגבי כל מה שהשני עושה עבורו, הן בפומבי והן בביתו".
בספר 'נאה דורש' מובא, שיהודי בא להתייעץ עם רבינו הגדול, מרן בעל ה'אבי עזרי' זיע"א, על הנהגת ביתו. הראה לו מרן זצוק"ל את דברי הטור בהלכות מילה (יו"ד ר"ס): "ובכל מלין אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת וכו', ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספריים, ונהגו כל ישראל למול בסכין".
אז הראה לו מרן זיע"א את דברי ה'פרישה', המביא מדרש הכותב, שכשזרק דוד המלך ע"ה את האבן על גלית, חבש גלית כובע ברזל. שינה הברזל את טבעו, שהוא חזק מן האבן, התרכך, חדרה האבן בברזל וגלית נהרג.
אז הובטח לברזל, שבשכר זאת יקיימו ישראל את מצוות ברית מילה ע"י הברזל לדורי דורות (כאשר לפני כן מלו בני ישראל באבן או בזכוכית וכדומה). "נמצאנו למדים" – אמר מרן זצוק"ל – "שבגלל שהברזל שינה את טבעו הקשה ונעשה רך, זכה לשכר טוב לדורות, שבו ימולו בני ישראל את בניהם. רק אם תוותר, תזכה לשלום ושלוה בביתך ובכל מעשיך!".
●●●
אברך בא לרשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זיע"א: פרנסתו מצומצמת אך אינו מתלונן. אמנם אשתו מתלוננת על החום ורוצה מזגן. הוא הסביר לה שזה בגדר מותרות ואין באפשרותם.
שאל מרן הגראי"ל: "מה אתה עושה במשך היום?"
"אני יושב בכולל ולומד תורה"
"ובכולל, יש לכם מזגן?", שאל רבינו.
"כן".
"אז אתה הולך מפה להזמין עבורה מזגן"…
●●●
את הרגישות והצורך לחשוב על השני, אי אפשר להחדיר לעצמנו רק מגיל שלושים. כבר מגיל צעיר עלינו להשריש ולהחדיר לילדינו שעלינו להבין את השני, לוותר לו ולכבדו. ילדים לא אמורים לוותר 'מהאוויר' לאחיהם הקטנים. אם לא נחנך אותם לזה שוב ושוב, והם לא יוותרו ולא יכבדו את הזולת. בתחילה לא בבית, אחר כך לא יוותרו הם לחברותא, בהמשך יריבו הבנים עם חברי החדר בפנימייה ולבסוף בביתם שלהם…
הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר, שבאחד מלילות שבת בין קבלת שבת לתפילת מעריב, הבחין באברך מתמיד ותלמיד חכם מופלג, שיושב וקורא בספר סיפורים, ספר שמחברו ליקט בו סיפורים רבים על גודלי ישראל. "מה מביא אותך לקרוא סיפורים?", לא התאפק רבה של רמת אלחנן ושאל את האברך. האברך הביט ברב, חייך והשיב: "שמתי לב שהילדים שלי צריכים שיפור ב'בין אדם לחברו'. הרי מוטל עלי לחנכם ולדאוג שיפנימו את חשיבות הוויתור לאחיהם, הכבוד לזולת והידיעה שאנו חיים גם בשביל האחרים. כדי לדאוג לקיום מצווה זו, של חינוך ילדי ל'בין אדם לחברו', אני קודם-כל מראה דוגמא אישית, ומשתדל בכל כוחי לוותר כל העת, לכבד את השני ולהדגיש בקול את העניין החשוב שבזה. וכן, אני גם מעיין בספרי סיפורים על גדולי ישראל, ומחפש בינותם סיפורים על 'בין אדם לחברו'. בשולחן השבת אני מספר לילדים סיפורי מופת שכאלה. הם נהנים מאד מהסיפורים המרתקים וגם מפנימים, בדרך עקיפה, כיצד יהודי צריך להתנהג"…
– – – כמה נכון!
(יתד נאמן כ"ג בסיון תשע"ח)
1/139