וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת-קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב (במדבר ז יב)
חז"ל אומרים שמשה רבינו לא ידע באיזה סדר יקריבו הנשיאים את הקרבנות, האם יהא זה כסדר תולדותם, ראובן שמעון ולוי, או כסדר חנייתם ומסעותיהם במדבר. הקב"ה הורה לו שסדר ההקרבה יהיה כסדר החניה, ולכן הקריב נחשון בן עמינדב ראשון.
לפי זה יתכן לומר שזוהי העצה לנחשון שלא יתגאה בשל היותו ראשון המקריבים, אומרים לו: זה שאתה מקריב ראשון אינו מורה על חשיבות כלשהי. ההקרבה הראשונה שלך היא בגדר ובחשיבות של 'וקרבנו' – של מי שהקריב שני, שלישי וכו' ומה שבכל זאת היית ראשון – הוא מפני שבחניות שבמדבר היית ראשון…
אמחיש את הדברים באמצעות סיפור שסיפר ה"חזון איש":
הגאון רבי עקיבא איגר התפלל באותו בית הכנסת בו התפלל הגאון בעל ה"נתיבות". באחת השבתות קרא הגבאי לרבי עקיבא איגר לעלות לתורה ל"שלישי", עליה שהייתה ניתנת לחשובים שבין המתפללים.
כששמע רבי עקיבא איגר את הגבאי מכריז את שמו, נפל על הרצפה והתעלף. אף אחד מבין המתפללים לא הבין מה קרה לו פתאום, זולת ה"נתיבות" שהבין מיד את הסיבה לעילפון…
הוא ניגש במהירות למקומו של רבי עקיבא איגר, התכופף לרצפה, ולחש באוזנו: "מה שנתנו לך שלישי אינו משום שחושבים אותך לאדם חשוב וגדול יותר ממני, אלא משום שהעיר 'פוזנא' גדולה יותר מהעיר 'ליסא', וכבודו רב ב'פוזנא' הגדולה, ואני רק ב'ליסא' הקטנה"…
כשמוע רבי עקיבא איגר את הדברים הללו יוצאים מפיו של בעל ה"נתיבות"- התאושש וקם על רגליו ועלה לתורה לברך. מורי ורבותי! אתם שומעים מה הולך כאן? רבי עקיבא איגר התעלף כשסבר שמחשיבים אותו לאדם חשוב יותר מהנתיבות! "נחמתו" היחידה הייתה בכך שהוסבר לו שעובדת הקדמתו ל"נתיבות" לא נבעה מחשיבות עצמית אלא מסיבה חיצונית של גודל הערים בהם הם כיהנו כרבנים…
בספר "חוט המשולש" מובא מעשה נוסף:
הגאון רבי עקיבא איגר הגיע לעיר ורשא. כל העיר יצאה לקראתו, לקבל את פניו. הצפיפות הייתה עצומה. כל הרחובות השחירו מרוב אדם. אנשים עמדו על הגגות לצפות באירוע המיוחד הזה – "כבוד התורה". רבי עקיבא איגר ראה את כל זה, פנה למלווהו ושאל אותו: "עד כדי כך עקומה היא הגיבנת שבגבי שכל הקהל בא לצפות בה?".
רבותי! אני שואל אתכם! רבי עקיבא איגר התלוצץ? וכי לא ידע את הסיבה האמיתית להתקהלות ההמונית?
רבותי! תשמעו טוב! אדם שהצליח לנטרל את הגאווה, מצליח לשכנע את עצמו, להשלות את עצמו, בקיומן של כל מיני סיבות, שונות ומשונות, כדי שהגאווה לא תפרוץ החוצה! רבי עקיבא איגר הצליח לשכנע את עצמו שהסיבה לקבלת העליה המכובדת נבעה בגלל מספר התושבים הגדול המתגוררים בעירו… הוא גם הצליח לשכנע את עצמו שהסיבה להתקהלות ההמונים נובעת מגודל הגיבנת שבגבו…
בליבם של אנשים כאלו אין לגאווה כל דריסת רגל. כל סממן של גאווה יתפרש אצלם, מתוך שכנוע עצמי, באופן שונה. כל סממן של כבוד יקבל אצלם הסבר אחר, ובלבד שלא יהא לגאווה כל מקום לפרוץ!
באותו ענין סיפר לי רבי יוסף גריינמן:
את שמחת בית השואבה של בית כנסת לדרמן היו עורכים בסוכתו של הסטייפלר.
הסטייפלר ישב, כפוף, בסמוך לפתח. מנורת לוקס אחת דלקה והיה חשוך מאוד. בקושי היה ניתן לראות. אנשים עברו ועברו, עברו ועברו, כשכל אחד מברך ומתברך בברכת "א גוט יום טוב".
אני בעצמי הייתי שם, וראיתי בן אדם שעבר לפני הסטייפלר, לקבל את ברכתו. הסטייפלר אמר לו "אתה כבר היית כאן…" כשהיהודי הזה הלך, ראיתי יהודי אחר שהלך אחריו ושאל אותו: "האומנם היית כבר לקבל ברכה?" והלה השיב בחיוב! "כן כבר הייתי. ניסיתי פעם שניה".
רבותי! אתם מבינים? הסטייפלר לא צריך לראות כדי להגיד לבן אדם "היית כבר!"
על כל פנים, את הסיפור הבאתי בגלל ההמשך:
כשהסטייפלר ראה את כל הקהל העצום שבא לסוכתו ל"שמחת בית השואבה", הוא פנה אלי, מספר רבי יוסף גריינמן, ואמר לי בפשטות ובתמימות: "כנראה שיש לי את הסוכה הגדולה ביותר בכל שיכון חזון איש"…
שוב אני שואל את אותה שאלה ששאלתי מקודם: וכי הסטייפלר לא ידע שכל הקהל בא לכבודו? לכבוד גדלותו בתורה? לכבוד ברכותיו שמתקיימות?
שוב ניצבת ועומדת אותה תשובה: מי שמשולל גאווה "מצליח" להשלות את עצמו שהסיבה היא חיצונית, סוכה גדולה, ולדחוק הצידה כל אפשרות לפרש את הכבוד הגדול מסיבה עצמית.
נחשון הצליח לחיות מתוך הרגשה שהכבוד שניתן לו להיות הראשון לא נבע מתוך חשיבות עצמית על פני אחרים, וזאת רמזה לנו התורה בתיבת "וקרבנו".
(מתוך 'יחי ראובן', הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל)