"בערך חצי מהחיידר החרים אותי. שנתיים לא דיברתי עם אף אחד על המצב"

בעקבות שני המאמרים שפרסמתי בנוגע לחרמות ופגיעה חברתית בילדים, הגיעו אליי מאות תגובות בפקס ובטלפון בבית, שנתנו לי להבין (למרות שקצת ידעתי) את היקף הבעיה.

למעשה בכל כיתה יש פוטנציאל להתרחשות כזו, מפני שבמארג חברתי נורמלי, תמיד יהיו ילדים דומיננטיים ותמיד יהיה ילדים עדינים וחלשים. אז נכון שלא כל הילדים הדומיננטיים הם פוגעים. להפך. ילד שטוב לו בדרך כלל לא מרע לאחר. אך כשמגיע מצב שילד דומיננטי הוא ילד שרע לו, שראה אלימות מילולית בביתו, למעשה כל הסביבה שלו נמצאת בסכנה.

לעיתים מדובר בילד לא דומיננטי אך חזק פיזית. מסתבר שכוח פיזי הוא פקטור לשליטה על ילדים. בעולם של פעם כוח פיזי היה פקטור לשליטה גם על בוגרים, אך בעולם שלנו הצליחו לחוקק חוקים שינטרלו בעלי כוח פיזי – לטובת כוח הדיבור וההשפעה. (האלימות לא פסקה, היא פשוט לבשה צורות אחרות) אצל ילדים עדיין הטבע עושה את שלו. מי שחזק בדרך כלל לא יסבול ויש סיכויים שיסבלו ממנו.

אך מה שקשה היה לשמוע זה תיאורי הסבל שילדים מתמודדים בהם בימים אלה ממש.

אני מדבר על ילד בכיתה ו', עדין נפש מצטיין בלימודיו, שמאז כיתה א' ישנו ילד אחר בכיתה שיורד לחייו, מכנה אותו בשמות, מכה אותו ומשפיל אותו באינספור צורות של השפלות שכל אחת מהן חמורה מקודמתה. אני אחסוך מכם את הפרטים, רק אומר שלפני כמה חודשים הכריח אותו לצעוק מול כל הכיתה "אני טיפש מגעיל ומכוער", רק כדי שיעזוב אותו לנפשו. ולא, הוא לא עזב אותו ולא את מה שנשאר מנפשו.

ההורים האומללים ניסו הכל. הנהלת בית הספר ניסתה בעבר לפעול, על פי המידע שבידי מדובר בפעולות שאינן מספיקות לפתור בעיה כזו (להכריח את שתי הילדים ללמוד יחד הלכות בין אדם לחברו). מקרים כאלה בדרך כלל אינם נפתרים "ברצון הטוב של הפוגע" כי בדרך כלל אין לו רצון כזה, ובוודאי שאם ניסית וזה לא עובד עליך ללכת לפתרון רדיקלי יותר. ממה שאני מבין ההנהלה קצת פוחדת מהוריו של הילד הפוגע ופועלת מולו בכפפות של משי ו"רק על פי החוק" שלמרבה הצער במקרים כאלה מגן על החזקים ולא על החלשים, בגלל הצורך בעדויות בעלי ערך משפטי. כפי שכתבתי במאמר הקודם.

עם הורי הילד הפוגע אין מה לדבר. הם בתפיסה של "לא מתערבים במריבות של ילדים" (מעולם לא ראיתי הורים שהילד *שלהם* סובל המחזיקים בתפיסה הזו), להעביר ת"ת הם לא מצליחים (אני בדרך כלל מתנגד למעבר – פרט למקרים אקוטיים כאלה).

תארו לעצמכם הורים, שיש להם את כל הסיבות לרוות נחת מהילד שלהם, אך ילד אחד הופך את הנחת הזו לסבל לכאב לדאגה ולמועקה נפשית נוראה ומסכן פשוטו כמשמעו את האוצר היקר שלהם.

זה לא מקרה יחיד, יש כאלה מאות ואלפים שסובלים.

בציבור החילוני מדובר במכה הרבה יותר אנושה בגלל שילוב של כמה דברים.

א. הילדים חשופים יותר לאלימות פיזית בגלל החשיפה לסרטים ואמצעי תקשורת שגם מציגים אלימות רבה וקשה.

ב. בהיעדר כל סינון ובקרה על התכנים, נוצר מצב שהאלים והדורסן הוא ברבים מהמקרים הגיבור אתו כולם מזדהים, ואילו התם ועדין הנפש הוא מושא ללעג ומכונה "חנון".

ג. בתי הספר פועלים על פי כללי משרד החינוך וכפופים לוועדי הורים וועדות משמעת שאינם מאפשרים כמעט הענשה. התוצאה של זה היא, "כל דאלים גבר".

ד.  לילדים יש סמארטפונים והם מנהלים קבוצות שבהן האלימות המילולית והפגיעה היא בלתי נתפסת, ובמקרים חמורים יותר הקבוצות מדירות לחלוטין ילדים מסוימים בכיתה. הם הופכים ל"אוויר", פשוטו כמשמעו. "הדרת נשים" זה מה שנמצא בכותרות אז למה שיעניין אותם "הדרת ילדים"?

4.

מפעם לפעם נושא החרם והפגיעה החברתית בכל זאת עולה לכותרות ותמיד בנסיבות טראגיות. מוות של ילד כתוצאה מפגיעה חברתית מתמשכת.

מי שהעלתה את הנושא בציבור החילוני היא הח"כית יפעת שאשא ביטון שכיהנה כיו"ר הוועדה לזכויות הילד.

בוועדה שלה עלו מקרים קשים מאד של החרמה.

תלמיד כיתה ז' שהוחרם במשך שנתיים בבית הספר היסודי סיפר: "בערך חצי בית ספר החרים אותי. שנתיים לא דיברתי עם אף אחד על המצב, ההורים הבינו שעובר עליי משהו ושלחו אותי לכל מיני טיפולים. לבסוף עברתי תהליך ארוך של קאוצ'ינג והבנתי שהחרם נגרם מילד אחד, דרך קבוצה של ילדים שאני לא בא להם טוב בעין והם סוחפים את שאר הילדים כי הם מאוד דומיננטיים".

הילד הציג בפני הוועדה מודל שאותו פיתח ברוב ייאושו ובימי בדידותו. המודל מתחיל בזיהוי "העיניים העצובות של הילד המעידות שיש לו בעיה, וכן העסקת אנשי חינוך שיהיו שקועים אך ורק בתהליך החרם ולא בבעיות אחרות בבי"ס".

אם שילדתה סובלת מחרם סיפרה על אוזלת היד במערכת: "ישנה קבוצה בבית הספר שבוחרת בכל פעם למרר לילדה אחרת את החיים, כעת ההתנכלויות הן נגד בתי. תקופה ארוכה שמטיחים בה העלבות ואיומים, גם בתקופה שהיא נעדרה מבית הספר זה לא נפסק. המנהלת אומרת שאין באפשרותה לעשות דבר, רוצים לשמור על שם המוסד. היועצת אמרה שאין לה כלים, הורי הילדים בחרו שלא לטפל. הילדה שלי אומרת 'אימא זו צלקת בלב' ואני חסרת אונים".

יו"ר הוועדה סיכמה את הדיון: "הילדים מדברים, הם זועקים כל הזמן, השאלה מה בוחרים לעשות עם זה. חשוב שהמודלים שהוצגו פה יובאו בפני כל המוסדות שאינם מצליחים להתמודד, חייב להראות שניתן להילחם בתופעה. יש להקפיד גם על נוכחות מבוגר במרחבים הפתוחים בבתי הספר. שילוב תלמידים בתוכניות כשגרירים זה מפתח להצלחה, לא משנה כמה נעשה אנחנו צריכים אותם שם, החברים שלהם נוטים יותר להקשיב להם מאשר לנו".

מאז הדיון הזה עברו שלוש שנים. שום דבר לא נעשה בנידון.

.

בציבור החרדי הבעיה בפירוש ברמה פחותה, גם בשל אי חשיפה לאלימות, גם בשל היעדר אמצעי תקשורת לילדים וגם בשל הכוח החזק יחסית של אנשי החינוך על התלמידים וגם על ההורים. אך למרות זאת, תופעות כמו חרם ופגיעות חברתיות היו קיימות מאז ומעולם ובימינו עוד יותר ואלה מחוללות נזק רב לילדים ונערים רבים, נזק עם השלכה ברורה לעתידם.

לפיכך, חשבתי על מודל שיכול להיאבק בתופעה הזו ואף למנוע אותה לחלוטין, מעצם הידיעה על קיום המודל הזה.

כמובן שאין במודל הזה משום הורדת אחריות מהמוסד החינוכי או מהורי הפוגע. אלה חייבים ויכולים להפסיק כל פגיעה חברתית. המודל שאני מציע יכול לסייע להם בכך, או להיות במקומם כאשר אלה לא עושים את תפקידם.

למודל הזה קראתי "מגיני הילדים".

אם בכל עיר/ שכונה/ בית ספר יהיו בין חמישה לעשרה הורים שיוכרזו כ"מגיני הילדים" ויהיו כתובת לכל מקרה של פגיעה חברתית שלא לומר חרם – לא יהיו חרמות באותה שכונה/ באותו בית ספר.

ברגע שהנהלה יודעת שהיא עומדת מול קבוצה של הורים (בין אם הייתה שותפה לבניית המודל ובין אם לא) וברגע שהורים של ילד פוגע מבינים ש"יש להם עסק" לא רק עם ילד מסכן ופגוע וההורים העצובים והחלשים אלא עם עשרה הורים שמתפקדים כמו ארגוני זכויות אדם כמו "שוברים שתיקה", "ארבע אימהות", "חוננו", "יש גבול", "זו ארצנו", רק שהם אינם פועלים נגד כיבוש או נגד צה"ל או נגד השמאל הקיצוני אלא נגד מעשיו של ילד שפוגע באופן סדרתי בחלשים ומייצר חרמות ופגיעות חברתיות, הדברים יגיעו לפתרון תוך זמן קצר ביותר.

זה יבוא משני צדדים. החלש יקבל הגנה והתוקפן יקבל גבול, ואם לא יעצור שם הוא יעמוד מול שכונה שלמה שאומרת לו "די".

7.

כמובן שמודל כזה צריך פיקוח. שלא ייעשה בו שימוש לא נכון. שלא ייעשה בו שימוש מוגזם. שלא יעשה בו שימוש נמהר (כי הרי לא כל מריבה בכיתה היא התעללות, ולא כל ילד שפגע בחברו צריך לעמוד מול פורום מחמיר ותוקפני). ברור ש"מגיני הילדים" יצטרכו להיבחר בקפידה, הם חייבים להיות עם זיקה לחינוך והם חייבים להישמר מ"עוולות שנעשות למען הצדק". ולהתייעץ בכל פעולה שהם עושים עם מחנכים, תלמידי חכמים!

אם אתם מטילים ספק ביעילות המודל הזה כדאי שתדעו:

בכל פעם שהודעתי להורים של ילד פוגע, שאני הולך להגיע לבניין שלהם ולהתייעץ עם השכנים שלהם איך הם מתכוונים לעזור לילד שמחרימים אותו כבר כמה שנים ומשפילים אותו וממאיסים עליו את חייו, אפילו לא הייתי צריך להגיע. עצם הרעיון שהשמעתי, גרם להורים לשבת אתי או עם הנהלת בית הספר ולדאוג לכך שהילד שלהם לא רק שיפסיק את ההתעללות אלא שיילחם למען הילד הפגוע שאף אחד אחר לא יתעלל בו.

ייתכן ו"מגיני הילדים" לא יצטרכו לעשות דבר מלבד להודיע להורים/ הנהלה שהם מתכוונים לפעול. עצם קיומם יגרום לתזוזות מידיות שיפתרו לפעמים בעיות שנמשכות שנים וימנעו סבל נורא של ילדים.