"ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו" (ל"ט, ד')
הוזמנתי למסור שיחה בדרום הארץ. השבתי למארגנים המבקשים, כי מכיוון שהנסיעה קשה עלי למרחקים אני מעוניין בתשלום עבורה.
"בבקשה. מה הסכום שאתה מבקש?".
"אין כוונתי לכסף", השבתי, "אלא למשהו אחר: באותה עיר שוהה בתקופה זו אחד מגדולי התורה שבדורנו. כיוון שלא פגשתי אותו מעולם, רצוני להיכנס למעונו לשאול בכמה עניינים רוחניים".
"בבקשה, אני מתגורר באותו בניין בו שוהה הגאון הגדול כעת", השיב המארגן, "אשאל אותו אם אתה יכול להיכנס". העניין סודר ויצאתי לדרך.
הגעתי למקום, ואחרי הדרשה הוא סידר לי מיד את הפגישה. הגאון המדובר כיבד אותי לשבת, שאל לשלומי ולמצבי, והנה הוא נזכר כי בהיותו אברך צעיר ראה אותי לראשונה, כנער צעיר, רוקד בחתונה. היה זה בנישואי שכן שלנו שהיה חבר שלו בישיבה בימים ההם. כיום החבר ההוא גם כן תלמיד חכם גדול וצדיק.
"אמרו לי אז כי הילד שרוקד בחתונה הוא בן של השכנים, משפחת קרלנשטיין", נזכר הגאון ומיד החל להתעניין בתשוקה מיוחדת לשמוע פרטים אודות ידידו מהישיבה, תלמיד חכם שהתחתן אז.
"מה נשמע עם הגאון ר' דוד? מה תפקידו, איך הוא מצליח?". השבתי לו את הפרטים, וכי הוא לומד ומלמד תורה בבני ברק, וכך שימחתי את לבו.
דיברנו עוד רגעים ספורים ושוב מתעניין הגאון: "מה שלום רבי דוד? תמיד מעניין אותי לשמוע משלומו, ואני שמח שהנה אתה יודע פרטים על הצלחתו בחייו, בתורה וביראה". והוא ממשיך: "אני שומע ממנו ד"שים טובים, אך אני שמח לשמוע גם מפיך דברים נעימים אודותיו".
לא נאריך, רק אומר לכם נאמנה, כי לפחות שמונה פעמים במהלך אותו ביקור בן חצי שעה הוא התעניין: "איך מרגיש ר' דוד? מה נשמע עם ר' דוד?"… הפלא ופלא.
לא ידעתי מה מסתתר מאחורי שאלותיו, כי מעולם לא נתקלתי בכזו התרפקות על ימים עברו, געגועים לימים שהם למדו יחד באותו ישיבה בבחרותם.
חשבתי לעצמי: מסתמא "אין אהבה כאהבת התורה". שני תלמידי חכמים אמתיים, אולי הם יגעו ביחד בתורה ומכאן נוצרה כזו ידידות וכאלו געגועים. אך מה שלא היה ברור לי, שמעולם לא שמעתי שר' דוד והוא למדו יחד, וכי יש להם קשר כלשהו, בו בזמן שאני מכיר שנים רבות את ר' דוד ולא סיפר לי על כך מעולם. ויהי לפלא.
חלפו כמה ימים. פגשתי את ר' דוד ברחוב: "ר' דוד! לא ידעתי מעולם שיש לך כזו ידידות עם הגאון הגדול… הייתי במעונו והוא התעניין עליך בערגה".
רבי דוד לא מגיב, מטוב ועד רע.
אני שואל שוב. הוא לא משיב.
תמהתי שבעתיים. הנה מסתתרים כאן דברים. אני מכיר את ר' דוד שנים רבות ולא קרה שהסתיר ממני משהו…
ניסיתי לשאול שוב והנה אני מבחין כי דמעות נוטפות מעיניו… ואז פתח את פיו: "כן, כן, מספרים כי לגאון ישראל רבי יצחק אלחנן מקובנה היה ראש קשה בצעירותו, גם למהר"ם שיק היה ראש חלש. והם הרי היו בסופם לגדולי הדור ממש", אמר ובכה.
לא הבנתי מה הולך כאן. אך הוא החל לספר: "דע לך, כי הגאון הזה שביקרת במעונו, בעת שלמד אתי בישיבה היה בעל ראש חלש באופן מיוחד! הוא היה געוואלדיגער צמא לדבר ה', אך מה אפשר לעשות, הוא לא יכול היה ללמוד דף גמרא. אך כיוון שבכל זאת רצה מאד ללמוד, הלך לבחורים וביקש מהם שיסבירו לו. בישיבה למדו בעלי חסד והם למדו אתו. אך לאחר זמן־מה נוכחו לדעת כי מה שלומדים אתו – למחרת כלא היה… כאילו לא למדו, כי למחרת בא שוב וביקש עוד פעם. בקיצור, הציבור התעייף, הבחורים חשבו לעצמם: 'פשוט ביטול זמן, יגיעה לריק, מדברים שעות וכלום'…
"הוא בעצמו היה יושב לילות. שעות על גבי שעות. והיה מרגש מאוד לראותו מתייגע על הגמרא. מפעם לפעם ראו אותו דופק על ראשו ואומר בכאב: 'מה אומר תוספות? מה כוונת תוספות?', 'מה הכוונה כאן?'… נורא היה לראותו בתשוקתו, התמדתו וצערו.
"היחיד שלא התעייף היה אני. לא מחמת שחשבתי כי ייצא משהו מהלימוד הזה, אלא פשוט התמלאתי רחמים עליו כיוון שביקש כל כך ואיך אפשר לדחות אותו?! לימדתי אותו פעמים רבות.
"חלפו ימים. הבחור השקדן התחתן. עבר ללמוד בכולל בישיבה מכובדת. והנה ביום בהיר נכנס לחדר האוכל בישיבה בחור שביקר באותה ישיבה שבה לומד ההוא בכולל, ושמועה בידו: 'רבותי! לר'… נפתח הראש. ביקרתי במקום לימודו וראיתי כיצד הוא מדבר בלימוד לעומקן של סוגיות עם אברכים ובחורים'. 'סיפורי מעשיות', הגיבו בלגלוג, 'כנראה איזה בחור או שניים החליטו להתחסד אתו'…
"חלפה חצי שנה ואברך נוסף הביא עמו שמועה נחרצת יותר, כי ביקר באותה ישיבה וראה איך הוא אומר 'חבורה' לפני אברכים, וכי בחורים צעירים פשוט רצים אחריו לדבר עמו בלימוד. עם הזמן הלך האיש הלוך וגדל כאחד מגדולי התורה בדורנו! למד ולימד, זכה וזיכה את הרבים. כנראה אינו יכול לשכוח מה שעשיתי עמו חסד נעורים", סיים רבי דוד וקינח את עינו מדמעה נוספת.
רבותיי, רבים מכם ודאי מכירים את התלמיד חכם הגדול הזה, רק שאינני יכול לנקוב בשמו. הנה פרי השקידה ועמלה של תורה.
עברתי פעם בסמטת אז"ר בבני ברק לפני שסללו שם כביש. היה גשם בחוץ, צעדתי עם המטריה שלי והנה דולק אחריי מישהו, רץ, אני שומע את הפסיעות מתקרבות אלי. בשעתו, היה זה פחד ללכת בלילה במקומות הללו, והנה הגיע לידי אדם מכורבל עם מראה חילוני. נבהלתי, שאלתי אותו: "האם אתה רוצה משהו?".
- "ראיתי שאתה הולך עם מטרייה".
- "בבקשה. היכן אתה גר?"
- ברחוב החיד"א, לא רחוק מפה".
"יופי", אמרתי לו, "אני הולך בכיוון הזה".
התחלנו ללכת יחד. פניתי אליו: "שמעתי שבזמן האחרון ברחוב החיד"א שלכם, אולי ברובו – רוב תושבי הרחוב חרדים, הרבה בני ישיבה באו להתגורר בו" (החילונים עזבו ובני תורה קנו).
הוא אמר: "כן, באו אלינו הרבה בני ישיבות. בבניין שלנו עצמו כולם שומרי שבת, רק משפחה אחת לא, חוץ ממנה כולם שומרי שבת".
אני שומע שהוא מדבר ככה בידידות, והגשם זילף מכל הצדדים, שאלתי והתעניינתי: "נו, חביבי, ואיפה אתה?"… כמי שאומר: האם אתה גם בכיוון של שמירת תורה?
"תאמין לי", אמר היהודי, "אני מספר לך למרות שאיני חייב לומר לך כלום. השבת הזו ממש הייתה השבת הראשונה בה לא עישנתי".
לא פשוט, אדם שרגיל לעשן, אצלו סיגריה זה צורך עצום. כל השבת הוא נמנע מלעשן. ה' ישמור, מחלל שבת אך לא מעשן…
פניתי אליו: "ברצוני לשאול אותך, כיצד הרגשת?".
"האמן לי, הרגשתי שאני שווה משהו. הרגשתי שאני חי".
שומעים את ההרגשה של יהודי? אוי, מה שיש בנשמה של יהודי. הנה הוא מרגיש שהוא חי, כי זו החיות של היהודי: שבת קודש. כך הוא חש שהוא שווה משהו.
מה שמונח בנשמה של יהודי מעניק לנו רוגע וסיפוק. כל מצווה שעושים, מצוות שבין אדם למקום, כגון ברכת המזון, וכן מצוות שבין אדם לחברו – אלו ואלו מזון לנשמה.
אם יש לאדם בבית עציץ, ברור לו כי עליו להשקותו, לתת לו לשתות שלא יתייבש. אוי, כמה צריכים לתת לנשמה!
(מתוך הגדה של פסח 'יחי ראובן')