כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ… (כא י)
מאת: הרב אברהם פוקס
מדוע צריכה התורה להקדים לדין יפת תואר את ענין היציאה למלחמה? – שואל ה'אור החיים' הק' – דיינו לו התורה היתה פותחת ואומרת: 'כי תראה בשביה אשת יפת תואר וגו".
עוד שואל האור החיים: מדוע הדגישה התורה שהמלחמה היא על האויבים, וכי לא פשוט הוא? וכי מצאנו עם שילחם עם אוהביו?
מיישב האור החיים: כיון שהתורה באה להתיר איסורים שאינם מותרים שלא בשעת מלחמה, היא חששה שמא רגליהם ירוצו למלחמה כדי לזכות בהיתרים הללו, ולא כדי לקיים מצוות ה'. לכן הקדימה ואמרה: 'כי תצא למלחמה על אויביך…' רק אם כוונתך ביציאה למלחמה היא כדי לנקום באויבך שהם אויבי ה', רק אז 'ונתנו ה' אלוקיך ושבית שביו…' וממילא גם התירו לך יפת תואר. אבל אם מטרת יציאתך היא לא לשם קיום מצות מלחמת ה', אלא כדי להתיר לעצמך את מה שבדרך כלל אסור לך, אזי לא בטוח כלל שה' יצליח דרכך, ואולי כלל לא תשבה את אויבך, וממילא גם לא תהנה מההיתר של יפת תואר.
יסוד גדול למדנו מדברי ה'אור החיים', שבכל דבר שאנחנו עומדים לעשות, גם אם הוא דבר מותר, ואפילו אם הוא מצוה, עלינו לבדוק את ה'נגיעות' שלנו לענין, האם הדחף שלנו לעשות זאת אינו נובע, חלילה, ממקום אחר שאינו של מצוה? האם באמת, בתום לב, היינו נוהגים בדיוק באותו אופן, גם אם לא היינו מרוויחים משהו, או מספקים איזה ייצר כמו כעס או גאווה וכו'?
רק אם הבדיקה העלתה שתגובתנו באה ממקום חיובי העונה על רצון התורה ונותנה, נזדרז אכן לעשות זאת.
***
עשיר תלמיד חכם, מתלמידי הסבא מסלבודקה הלווה סכום נכבד לאדם נודע כנוכל ושקרן. כשהגיע זמן פירעון ההלוואה, הכחיש הלווה את דבר הלוואה וטען: 'להד"ם – לא היו דברים מעולם'.
גם בדין תורה אליו הזמינו המלווה, הכחיש הלווה את דבר ההלוואה, ולגודל עזותו וחוצפתו ההין להישבע לשקר שלא לווה ממנו מאומה!
זאת כבר לא יכול היה העשיר לשאת, ובמר ליבו צעק עליו: 'האיך מעיז אדם לשקר ולעבור על איסור חמור של שבועת שקר?! צללת אל שפל המדרגה! אינני מצר על כספי… על כבוד שמיים שנתחלל אני מצר…!'
עברו כמה שנים, העשיר בא לבית הכנסת והכריז כי רצונו לבקש מחילה מאותו לווה על שצעק עליו וביזה אותו בפני בית הדין. הציבור השתומם, הרי הכל ידעו כי הצדק עימו ואכן אותו לווה שקרן ונוכל, אם כן, מהו הממצא שנחשף שבגינו מבקש העשיר מחילה מהעני?
'הייתי נוכח בבית הדין' – הסביר העשיר – 'במקרה אחר, שאף שם מאן דהוא נשבע לשקר, אך לא התקוממתי ולא זעקתי כלל וכלל, ופתאום הבנתי כי הצעקות שזעקתי אז על מי שלווה ממני, לא היו אכן טהורות משום חילול ה' שנתחלל, אלא במסתורי ליבי כנראה היו אלו זעקות על כספי שאבד ממני, אם כן עלי לבקש ממנו מחילה על שביזיתי אותו!'
***
את נקיותו המופלאת בעניני 'נגיעה' למד העשיר – תלמיד הסבא, ממורו ורבו. וכך סיפר תלמידו המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל: פעם קרא אליו ה'סבא' את אחד הבחורים והודיע לו שעליו לעזוב את הישיבה, 'מספרים עליך כי דיברת על ה' ועל משיחו' – הסביר לו ה'סבא'.
– 'אכן, נכון הדבר – ענה התלמיד – 'כך דיברתי, אבל יאמר לי הרב בכנות, מה הכעיס את הרב יותר שדיברתי 'על ה" – וכאן הצביע התלמיד כלפי מעלה, או שדיברתי 'על משיחו', והצביע כלפי ה'סבא'.
נשתתק הסבא והרהר, ואחר אמר: 'אתה יכול להישאר בישיבה…!
כה היתה זהירותו הגדולה והתרחקותו מפני סרך של נגיעה אישית, ומשכך, אחר שאלתו החצופה, חש שמא מעשיו אינם נקיים לגמרי, ולכן החליט למרות הכל להשאירו בישיבה.