הגאון רבי ציון לוי זצ״ל, רבה הראשי של פנמה, למרות אישיותו הלבבית והחייכנית, הרי כשראה לנכון לנהוג בתקיפות כדי לשמור על חומות הדת, עמד כחומה בצורה. בתחילת דרכו, לא פעם אף היה בסכנת חיים כשעמד על דעתו דעת-תורה, שלא להתכופף לגחמותיהם ולרצונותיהם של כמה מאנשי קהילתו שהיו אנשים אלימים מאד.
אחת הפעמים היתה, עת בנו של אחד מנשיאי הקהילה החליט להתחתן עם גויה רח"ל. רבי ציון, רב הקהילה, לא יכול היה לשאת זאת שבקהילתו יהיו נישואי תערובת. כמה שניסה לדבר עם הבן ועם אביו לא הצליח, ודבריו נפלו על אזניים אטומות.
יום החתונה הגיע… רבי ציון יושב מכונס במשרדו, ולפתע אורו עיניו, רעיון נועז עלה בליבו והוא החליט לבצעו. תוך כמה דקות יצר קשר עם החתן וביקש ממנו לבוא אליו בהקדם האפשרי.
"מה הדחיפות?" – שואל החתן.
"יש לי בשבילך מתנה מיוחדת לרגל יום נישואיך, ואתה חייב לקבלה קודם החתונה. אני במשרד, תבוא לקחת״ – סיים הרב ציון.
"בסדר, אבוא עוד שעה!". הטלפון נותק, והרב ציון נשאר להמתין לחתן במשרדו.
לאחר כמה דקות נשמעו נקישות על הדלת. החתן נכנס ואמר – "לא יכולתי להתאפק באתי לראות את המתנה".
"טוב שבאת!״ – אמר הרב. "קודם נשתה כוס קפה ונדבר, ואחר כך המתנה…" לאחר כמה דקות פנה הרב לבחור ואמר לו – "תוכל להשאיל לי את הפלאפון שלך לכמה דקות?"
״בודאי!״ – ענה הבחור. הרב יצא מהמשרד, נעל את הדלת מבחוץ והלך לדרכו…
ובינתיים החתן מחכה לשובו של הרב. עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, והרב לא חוזר. סבלנותו פקעה, הוא קם ממקומו ופנה לצאת מהמשרד לחפש את הרב, אך הדלת הנעולה מנעה בעדו.
עכשיו הבין איזו מתנה הכין לו הרב ליום נישואיו… 'אני כלוא בחדר' – הדהדה המחשבה במוחו. הוא רץ אל מכשיר הטלפון וניסה להתקשר, אך גילה לאכזבתו שגם על כך חשב הרב… הטלפון נותק מבעוד מועד. הוא ניסה לצעוק ולדפוק על הדלת, אך מיקום המשרד היה באיזור שומם, כך שלא נשארה לו ברירה אלא לחכות לרב שישוב.
בשעת לילה מאוחרת הגיע הרב למשרד, פתח את הדלת ואמר לו: "עכשיו אתה יכול ללכת!"… הוא רץ כאחוז טירוף אל אולם החתונות, שם ראה את אחרון האורחים יוצא, ואת משפחת הכלה זועמת. איך שראוהו מתקרב מרחוק, התנפלו עליו בחירופים וגידופים – "יהודי מלוכלך, איפה נעלמת? הרסת לנו את כל השמחה!" גם הכלה היתה בין אותם המגדפים והמחרפים. הוא הסתלק מהמקום בבושת פנים, ונשבע לנקום ברב…
באותו לילה ישן רבי ציון לוי טוב. הוא ידע שזכה להציל עוד יהודי מנישואי תערובת, ידיעה זו גרמה לו אושר רב, אך לא לאורך זמן. כשיצא בבוקר לבית הכנסת הרגיש שעוקבים אחריו. הוא הסתובב לאחור וראה את הבחור החתן עם אקדח ביד. הוא ידע שסופו קרב…
הוא עצר וחיכה לבחור שיתקרב, ואז פתח את חולצתו ואמר לו – "אתה יכול להרוג אותי! הנה, כאן הלב שלי. אבל תדע לך, שאני כרב הקהילה כאן, לא רק שאיני מתחרט על מה שעשיתי לך, אלא אני גם שמח! כי אני נתתי לך את המתנה הגדולה ביותר ביום שהיה אמור להיות יום חתונתך, והיא, האפשרות שלא לנתק את הקשר ליהדות״ – סיים בהתרגשות.
מול עוז רוח שכזה, גם החתן הכעוס לא יכול היה לעמוד. הוא הסתובב והלך.
לימים סיפר החתן – שבינתיים כבר התקרב לרבי ציון ונשא יהודיה כשרה – "הדבר היחיד שגרם לי שלא להרוג את הרב, היתה מחשבה שעלתה במוחי באותו הרגע ברחוב כשנפגשתי עם הרב: 'אם הרב מוכן למות רק בשביל שלא אתחתן עם גויה, סימן שהדבר חמור ביותר, וטוב שהרב הציל אותי מכך!".
(דורש טוב, הובא בגיליון 'שבת אורה')