"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים" (א' י"ג)
בספר 'נחלת אבות' לגאון סבא דמשפטים, אב בית דין מקודש רבי יוסף משאש זצ"ל (ח"ג דרוש קמה) מסופר על אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריז זצ"ל. בבית הסמוך לו הגיע לגור בשכירות יהודי מפורטוגל, שהגיע לפריז לרגל עסקים. הייתה להם חצר משותפת ששימשה את שני הבתים כנהוג בימים ההם.
היהודי הזה, שעסקיו בפורטוגל היו עם גויים, התרחק משמירת תורה ומצוות, כמו שנאמר (תהלים קו, לה): "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם".
עם חלוף הימים הוא למד להבחין באישיותו המרוממת של שכנו, בקדושתו, בעמלו בתורה, ומעל לכל: בשמחת החיים שיש לו. את אותן הרגשות חשה אשתו כלפי אשתו של רבי יחיאל. פליאתם התעצמה לנוכח העובדה שהם הבחינו בסגנון החיים הפשוט והצנוע בו חיו, במאכלם הדל, ואף על פי כן צהלתם בפניהם תמיד, והם מגדלים בנים ובני בנים בשמחה ובטוב לבב.
באחד הימים הוא לא יכול היה יותר להתאפק. סר לביתו של רבי יחיאל ושאל: "יאמר לי מר! לשמחה מה זו עושה? הנה אני עשיר גדול, בעל נכסים, ואף על פי כן הנני חי בדאגה מתמדת. בכל יום אני דואג דאגת המחר, האם אצליח למכור את הסחורה שקניתי, וכדומה. אין לי שמחת חיים. ואילו אתה, חי בפשטות, אוכל לחם פשוט, פרנסתך אינה מסודרת, ואף על פי כן הצהלה תמיד על פניך, ונדמה כמי שיש לו אוצרות תבל. האם תוכל לגלות לי מהו סוד השמחה שלכם?".
נענה רבי יחיאל והשיב לו במשל:
שני בני אדם עובדים בשדה בזעת אפיים. האחד עובד לפרנסתו בשדה של אחרים, ואילו השני עובד בשדה שלו, הוא בעצמו בעל הבית על השדה ועל הפירות שעתידים לצאת ממנו. איזה מהם שמח יותר? פשיטא שהשני, שעובד בשדה שלו!
זה שעובד בשדות אחרים אין לו כל שמחה מעצם העבודה. הוא מרגיש שהוא עבד של אחרים, שאין לו משל עצמו כלום, זולת הפרוטות המעטות שבעל הבית נותן לו בשכרו. לא כן מי שהוא בעצמו בעל הבית, הרי הוא מרגיש שמחה בעמלו. הוא יודע שכל טירחה משתלמת משום שהפירות שלו יצאו משובחים יותר.
וזהו יסוד ההבדל בין שנינו: אתה עובד ב"שדה שאינו שלך", לכן אין לך שמחה, ואלו אני עובד ב"שדה שלי" ולכן יש לי שמחה. אף אחד לא נשאר בעולם הזה לנצח. בבוא היום כולם יוצאים מפה. נמצא, אפוא, שכל מה שאתה טורח ומתייגע להרבות את העולם הזה שלך – הרי זו טירחה על שדה שאינו שלך.
כשיגיע היום לא יוכל אף אחד לומר: 'חכו רגע! אני מוכן לשלם כסף…' יאמרו לו: 'גם תשלם כסף וגם ניקח אותך…' הוא ישכור את הפרופסור המומחה ביותר, ישלם לו טבין ותקילין על הניתוח הפרטי, והניתוח לא כל כך יצליח… בר מינן, החולה מת. לקה בכפליים.
על כגון זה אומר ירמיה הנביא בשם ה' לעם ישראל: "כה אמר ה' לאיש יהודה וליושבי ירושלים, נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים", כלומר, עסקו בתורה ובמצוות שהם עושים פירות, כמו הניר בשדה ובכרם שעושה פירות, ואל תרדפו אחר תאוות העולם הזה, העושר והכבוד וכו', שהם כקוצים שאין להם פרי, רק קוץ מכאיב וסילון ממאיר.
אני עובד על העולם הבא שלי. כשאני לומד תורה, ומקים מצוות, הריני עמל על ה"שדה שלי", שאינו שייך לאף אחד אחר זולתי, והוא ישאר שלי לעד ולנצח נצחים. כל עמל בתורה וכל יגיעה בקיום מצוות, מגדילים את הפירות שלי בעולם שכולו טוב, בעולם שכולו ארוך.
"אם רוצה גם אתה להרגיש שמחה בחיים", סיים רבי יחיאל את דבריו, "תתחיל לעבוד על המקום האמיתי ששייך לך, ולא על מקום שמחר יוציאו אותך ממנו בעל כורחך, בין תרצה בכך ובין לא!"
"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט). מי שעסוק בפקודי ה' – מגיע לידי שמחה אמתית, משום שהוא עסוק בטיפוח ה"שדה שלו", ה"רשומה בטאבו" על שמו.
על ידי למוד התורה אדם משקה את מה שהוא זורע
המשנה במסכת סנהדרין (פרק י משנה א) אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". לכל אחד יש "חלקה" בעולם הבא. לכל אחד יש "שדה", למי יותר גדול ולמי יותר קטן, וכל מצווה שהוא מקיים, כל ברכה בכוונה שהוא מברך, הריהו "זורע" אותה בשדה שלו, וכמאמר הכתוב (הושע י, יב): "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד".
שואל מרן ראש הישיבה, הרב הדומה למלאך ה' צבקות, רבי יהודה צדקה זצ"ל: אמת, נכון הדבר. כל מצווה שאדם מקיים בעולם הזה – הריהו זורע אותה בחלקה שלו בעולם הבא. אולם כדי שהזריעה תניב פירות יש צורך בהשקיה. מי משקה לו שם את מה שזרע?
והוא משיב על כך תשובה נפלאה: האדם בעצמו משקה, מכאן, מהעולם הזה, את שדהו הנמצאת שם, בעולם הבא, וזאת על ידי לימוד התורה שנמשלה למים. על ידי לימוד התורה הקדושה אדם משקה את מה שזרע, ובבוא היום, אחרי אריכות ימיו ושנותיו, הוא יגיע ל"חלקה" שלו, ויהנה מפירות ההדר שצמחו בה.
מה נואלו, אפוא, אותם אלו העסוקים יומם ולילה בטיפוח הבלי העולם הזה, בר החלוף, ומזניחים את העולם האמיתי, עולם הנצח, ואינם מטפלים בו. לא זו בלבד שהעולם הבא שלהם יראה מוזנח, ואוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, אלא גם העולם הזה, אותו הם מטפחים ללא הפסק, גם הוא לא בהכרח מאושר יותר. אדרבה, הם מאושרים פחות! הדאגות אוכלות אותם, טורדות את מנוחתם, וכמאמר הכתוב (קהלת ה, יא): "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון".
את האושר בעולם הזה ניתן למצוא דווקא אצל אלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה, חיים בפשטות ובצנעה, ושמחים במה שחנן אותם האלוקים. מתקיימים בהם דברי התנא באבות (פרק ד משנה א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב): 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".
מי שלומד תורה – מאושר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כי הוא עמל על ה"שדה שלו", שתישאר שלו לנצח נצחים.
כאשר אדם ממעט בחשיבות העמל בענייני העולם הזה, הוא זוכה לקניין אמיתי בתורה, זוכה ש"תלמודו יתקיים בידו", משום שהוא נכון לוותר על כל הרגלי העולם הזה לכבוד התורה הקדושה, והריהו משים את עצמו כמדבר, בו אין חשיבות לנוחות ולתענוגות.
הענווה, היא תנאי לזכות לקנין תורה. ומה קורה אחרי שאדם זוכה לתורה? אין זה אומר שמעתה הוא רשאי לנהג בגאווה… אם התורה מביאה אותו לידי גבהות הלב וזחיחות הדעת, תורתו נעשית לו סם המוות.
העניו נשאר בענוותנותו גם אחרי שזוכה לתורה, ואדרבה, התורה מעדנת את הנפש. במקום גדלותו – שם אתה מוצא ענוותנותו.
הגה"צ עמוד היראה והמוסר רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה חסידא קדישא. בזיקנותו הוא עלה לארץ ישראל והחל לשמש כמשגיח ומנהל רוחני של ישיבת כפר חסידים.
בצעירותי כשלמדתי בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה זכיתי לשמוע אותו כמה פעמים. בחודש אלול היו מביאים אותו לישיבה למסור שיחת חיזוק לקראת הימים הנוראים. כל תלמידי החכמים של חיפה וכן בעלי הבתים בוגרי ישיבות היו באים לשמוע אותו. השיחה שלו נאמרה באידיש. לא הבנתי כל כך את התוכן, אבל די היה במראה שלו, בדבור שלו, כדי להתעורר ולהתחזק. גם מי שלא הבין את שפת הדיבור, הבין היטב את שפת הלב. הוא היה זועק בהגיה אשכנזית: "יראת שמים!". הזעקה שלו שיצאה מלבו הטהור חדרה ללבבות.
מסופר עליו, שפעם בליל שבת, בעודו משורר את פסוקי "אשת חיל", כשהגיע לפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", זלגו עיניו דמעות.
בשולחן השבת ישבה הרבנית וכן כמה מתלמידי הישיבה. הם הביטו במשגיח ולא הבינו מה עורר את התרגשותו עד לדמעות. עד שפנתה הרבנית ותמהה לפשר הדבר. השיב לה רבי אליהו:
"כשאני נכנס לבית המדרש כולם קמים לכבודי. אחד הבחורים מסדר לי את הסטנדר, מניח עליו את הסידור. בקריאת שמע שליח הציבור ממתין לי עד שאסיים. הדבר חוזר על עצמו בתפילת שמונה עשרה. כולם ממתינים לי בסבלנות עד שאסיים את תפילתי, ורק אז שליח הציבור מתחיל בחזרת הש"ץ".
"אני זוכה לכבוד מלכים", המשיך רבי אליהו. "אולם כשאני חושב על כך, אני נתקף פחד ואימה. מדוע כולם מכבדים אותי ודואגים לצרכי? כי הם בטוחים שאני אדם גדול, צדיק וירא שמים. אולם אני הרי מכיר את עצמי יותר טוב מכולם, אני יודע היטב את פחיתות ערכי…
כאן, בעולם הזה, אנשים יכולים לטעות בי" אמר רבי אליהו. "מתי תוודע האמת? כשאבוא לעולם הבא.
שלמה המלך אומר 'נודע בשערים בעלה – בשבתו עם זקני ארץ'. הצדיק יושב בעולם האמת בחברתם של הצדיקים ותלמידי החכמים הגדולים – 'זקני ארץ'. 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' (ברכות יז ע"א), הם מדברים דברי תורה, והוא משתתף עימם כאחד מן החבורה. אשרי חלקו!
אך מה יהיה איתי?!" – זעק רבי אליהו, ואנחה כבדה פילחה את לבו הטהור. "כשאבוא לעולם האמת, יאמרו לי: כשהיית בעולם הזה ישבת ב'מזרח', אם כן גם בעולם העליון נושיב אותך ב'מזרח', יחד עם 'זקני ארץ'. חבורת הצדיקים הגדולים ידברו ביניהם בדברי תורה, ואני? – בור ועם הארץ שכמוני, לא יהיה לי משג על מה הם מדברים. אני, הקטן והדל בתורה ובמעשים, אאלץ לנשוך את שפתיי ולנצור את לשוני. קלוני יתגלה ברבים. בושה וכלימה תכסה את פני, ולא אבכה?!"
הוא אשר אמרנו: במקום גדלותו – שם אתה מוצא ענוותנותו!
(מתוך הספר 'משכני אחריך' – במדבר)