הרב ישראל ליוש
"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד… וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב…" (שמות כ"ח, ל"א-ל"ב)
פסוקים אלו – אומר ה'כלי יקר' – רומזים על חובת שמירת הלשון והזהירות מאיסור לשון הרע, שהרי המעיל מכפר על לשון הרע, וע"כ המעיל היה כולו תכלת, כי התכלת יזכיר לאדם את הים, וכשם שהים אינו פורץ גבולו, כך צריך האדם לשמור על הגבולות שהציב הקב"ה על הלשון, ה"ה השיניים והשפתיים, ולברור כל מילה היוצאת מפיו, לבלתי תהיה פורצת מהגבולות המותרים לה.
גם התכלת שבמצוות ציצית, מציב לאדם תמרור אזהרה לשמירה על כל מצוות ה', כמו שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", כי התכלת יזכיר לו את הים, והים מזכיר את הרקיע, וכשם שהם אינם משנים את מידותיהם ואינם פורצים את גבולותיהם, ועומדים איתנים בגזירת בוראם, כך האדם המתבונן בהם ישכיל לקיים את גזירות בוראו, ע"י שישמור על גבולות המותר והאסור במלואם.
שתי מחיצות הלשון – השיניים והשפתיים, מרומזות אף הן בפסוק – מוסיף ה'כלי יקר': "והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו"- רומז על חומת העצם – השיניים, הסמוכה ללשון ומגינה עליה מפני הוצאתה לרעה, וכנגד החומה של בשר, דהיינו השפתיים, אמר הכתוב: "שפה יהיה לפיו לא יקרע".
גם את הפעמונים והרימונים שעל שפת המעיל, ממשיל ה'כלי יקר' לאיסור לשון הרע, כי הזג שבתוך הפעמון דומה הוא ללשון שבתוך הפה, והרימון הסגור והתחום מכל צדדיו, מדמה את השתיקה הנצרכת במקום צלצולי הפעמון.
על דרך זה מבאר האלשיך, שע"כ מדגישה התורה שעל הפעמונים להיות בתוך הרימונים, פעמון בתוך שני רימונים, כי השתיקה צריכה להיות כפליים מן הדיבור, סייג לחכמה – שתיקה.
●●●
כאשר אנו עוסקים בענייני זהירות הלשון, אך נדרש הוא כי נספר על מרא דשמעתתא, ה"ה מרנא ה'חפץ חיים' זיע"א שכל דיבורו נמדד בפלס ההלכה, ומחסומי פיו ידעו היטב לברור כל תיבה היוצאת ממנו, אך יחד עם זאת לא מילא פיו מים, והרבה לדבר דיבורים של קדושה, מוסר ויראת שמיים.
א' מתלמידי ה'חפץ חיים' סיפר, שפעם אחת לעת זקנותו שכב החפץ חיים במיטתו בחולשה גדולה, כאשר נכנסתי לבקרו – מספר התלמיד – הורה לי החפץ חיים שאפתח את פיו. בתחילה היססתי, אך הוא הפציר בי פעם שניה ושלישית לעשות כן, לא נותרה לי ברירה, וכשפתחתי את פיו הקדוש נגלו לפני שתי שורות שיניים שלמות ומסודרות להפליא, כאילו היה בעליהן ילד צעיר. "ספור את שיניי", ביקש ממני ה'חפץ חיים' פעם ופעמיים, ולא הותיר לי זמן להסס, ספרתי ומצאתי שלושים ושתיים שיניים, וכולן שלמות, מתוקנות ובריאות, שן אחת לא חסרה ולא נפגמה! לאחר שסיימתי את המשימה הקשה, לקח ה'חפץ חיים' את ידי, ואמר בחיוך שלא יישכח ממני לעולם: "אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על הפה שלי".
●●●
עז היה חפצו של א' מעשירי היהודים, לחזות בפניו הקדושות של מרן החפץ חיים, ולשם כך שם פעמיו אל וורשה – מקום אכסנייתו של ה'חפץ חיים' בימי אלול. אך למרבה אכזבתו כאשר הגיע לשם, עזב כבר ה'חפץ חיים' את המקום וחזר לראדין. האיש לא התעצל והחליט לנסוע אף הוא אחריו לראדין כדי לזכות לראות באור פני הכהן הגדול.
לאחר נסיעה ארוכה וטלטולי דרך מייגעים, הגיע לראדין והחל לחפש את ביתו של ה'חפץ חיים'. לפניו צעד לאיטו יהודי קשיש נמוך קומה תפוש בהרהורים, "התוכל להראות לי היכן ביתו של החפץ חיים?" שאל אותו האורח, "מדוע אתה מתעניין היכן ביתו?", השיב לו הזקן בשאלה, "דרך ארוכה עשיתי כדי לראות את פניו הקדושות ולזכות לקבל ממנו ברכה, כבר מבוגר אנוכי, ואינני יודע אם תהיה לי הזדמנות נוספת לזכות לכך", השיב לו האורח. חייך הזקן ואמר לו: "לדעתי לחינם טרחת, וכי מי הוא ומה הוא ה'חפץ חיים', הרי יהודי פשוט הוא ככל היהודים". נחרד האורח לשמע זלזולו של הזקן בקדוש ישראל ה'חפץ חיים', וזעק עליו בכעס גדול: "זקן אשמאי שכמותך! כיצד תדבר כך ותעיז פניך על צדיק גדול כל כך, הלא כל גדולי ישראל משחרים לפתחו ומצייתים בקפידה לכל הגה שיוצא מפיו?!".
"צר לי שגרמתי לך לכעוס" – השיב לו הזקן בנחת – "הכעס היא מידה מגונה, ולא ארצה להכשיל אותך בה, אני רק אמרתי את האמת, שה'חפץ חיים' הינו יהודי ככל היהודים, והלוואי שלא היה גרוע מהם".
הבין האורח כי מכאן לא תבוא הישועה, ופנה לאנשים אחרים כדי לדרוש היכן מקום משכנו של ה'חפץ חיים'. כאשר הגיע אל הבית, פתחה לו המשרתת, ולבקשתו לפגוש את ה'חפץ חיים', ענתה לו כי אינו בבית והוא אמור להגיע בכל עת, תוך כדי הדברים הנה מופיעה דמותו של ה'חפץ חיים' והמשרתת מראה לו כי הנה הוא בא בעל הבית. ולפליאתו הנה הוא רואה כי הזקן שכה זלזל ב'חפץ חיים', אינו אלא ה'חפץ חיים' בעצמו.
האורח נחרד עד מאוד, הלא נכשלתי והטחתי דברים קשים בקדוש ישראל, ובמקום לבקש ממנו ברכה המטתי על עצמי קללה, "מחל נא לי, סלח לי!"– זעק האורח לעומת ה'חפץ חיים' – "הרי כה פגעתי בכבוד הרב…!". "לא פגעתי כלל בכבודי" – הרגיעו החפץ חיים – "אדרבה, הרי קנאת לכבודי, ובזכותך נתחדשה לי הלכה שנעלמה ממני ולא כתבתי אותה בספר 'חפץ חיים', שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפי' על עצמו, עתה, כיון שבאת מדרך רחוקה, בוודאי עייף ורעב אתה מעמל הדרך, שב וסעד את לבך, נוח מעט ואחר אשמע את מבוקשך".
בחפץ חיים מהדורת דרשו' כתבו בהוספות בשם הגר"ח קנבסקי שליט"א ועוד מגדולי הפוסקים שרק כשהשני לא יודע שהוא מדבר על עצמו אז אסור לספר לשון הרע על עצמו וכהסיפור עם הח"ח כאן שהנוסע לא ידע שהח"ח דיבר על עצמו אבל כשהוא יודע מותר כדמוכח ממה שכתב בשם המדרש בבאר מים חיים בסוף כלל א' מהל' לשון הרע ע"ש