מאת: חיים ולדר
הסיפור של בר קמצא
- בכל שנה ושנה במהלך צום תשעה באב, אני חושב על האיש שמזוהה יותר מכל עם הסיבה לצום הזה. עם הסיבה לחורבן כולו.
איש ושמו בר קמצא.
למעשה מאז ילדותנו התוודענו אל האיש האחד הזה, שהגיע לחתונת יריבו שאליה הוזמן בטעות. בעל השמחה מגלה אותו ומבקש ממנו לצאת מהמקום.
כאן מתפתח ביניהם דין ודברים פומבי שבו בר קמצא מתחנן על כבודו כפי שבן אדם מתחנן על חייו, אך בעל השמחה נותר בשלו. בר קמצא מציע לו את דמי סעודתו ולאחר מכן את דמי סעודת החתונה עם התזמורת, הפרחים והצלם. בעל השמחה מסרב ומשליך את בר קמצא מהחתונה.
בר קמצא הפגוע ושטוף הנקמה הולך משם אל הרומאים ומסית אותם נגד אחיו היהודים.
- התוצאה של זה היא נוראה ובלתי אפשרית.
הרומאים יוצאים למלחמה. צרים על ירושלים. גורמים לרעב נוראי ולמחלות קשות ורק כשהעם נחלש (באדיבות ובסיוע של סיקריקים שהיו בטוחים שהם מנצחים בקלות את הרומאים בסיוע שלטים של "נמות ולא נתפייס") נכנסים הרומאים לירושלים, מחריבים את בית המקדש, מבצעים שחיטה נוראה בקרב היהודים ולאחר מכן שולחים את מה שנשאר מעם ישראל לגלות, כולל את קמצא ובר קמצא ואת בעל הבית ואת כל משתתפי החתונה ואת כל יהודי ירושלים ואת כל היהודים בארץ ישראל.
וזו לא סתם גלות. האנשים הללו הופכים לעבדים ולשפחות. נמכרים לכל דורש והופכים מבני אדם מכובדים לאנשים הכי בזויים ומושפלים בעולם. גופם הופך הפקר לאנשים גסים ואכזריים. הם סובלים סבל נורא בעבודה קשה ללא תמורה ובניגוד לעבדות מצרים אין להם שום יכולת להיות יחד, לגדל משפחות ולקיים חיים יהודיים. הם כלי חפץ בידי הרומאים וחלקם אף נאלץ להיאבק כנגד חיות טורפות כדי לשעשע את ההמון, או חמור מכך להיאבק זה כנגד זה כשרק מי שמצליח להרוג את האחר לקול תשואות ההמון שורד, כדי להיות בקרב הבא קרבן למישהו אחר.
- 2,000 שנה שאנו בוכים על החורבן הזה, צמים עליו 3 צומות (עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב), ומספרים לילדינו על הדברים הנוראיים שעברו על עמנו ועל קמצא ובר קמצא שבגללם הכל קרה.
אני זוכר שכבר מילדותי הייתי חושב על בר קמצא ומנסה להבין למה הוא עשה דבר כזה נורא. כבר אז הבנתי שיש כאן סיפור יותר מורכב מהסיפורים הרגילים שמספרים לילדים.
רוב הסיפורים שמספרים לילדים (והאמת גם למבוגרים) מספרים סיפור ברור. יש אדם רשע שעשה מעשים רעים מאד וכולם סובלים ממנו ובסוף מנצחים אותו.
הסיפור הזה היה שונה, האיש הרע ניצח. הוא הצליח לגרום לחורבן ירושלים.
אך היה עוד משהו שונה משאר הסיפורים.
בדרך כלל מציירים את היש הרע בצבעים מאד ברורים. הוא היה בן בליעל. כולם מסביבו היו טובים. אילו עשו לו טובות אך הוא היה כזה רע וכפוי טובה שפגע בכולם (עד שכמובן ניצחו אותו).
- אך כאן, כבר בילדותי חשתי אי נוחות מול הענין של בר קמצא. בקרב הילדים תמיד יש את העניין של "מי התחיל". על פי הסיפור, בר קמצא בכלל "לא התחיל". הוא רק בא לחתונה להתפייס עם יריבו וכאן עמד בפני השפלה נוראית. הוא מתחנן על כבודו. מציע לשלם ממון רב כדי שלא יבזו אותו והתגובה היא קשוחה ובלתי מתפשרת, "קח את הרגליים ולך מכאן".
כילד רגיש מדי, עם חוש צדק מפותח מדי, מצאתי את עצמי בסתר ליבי מזדהה עם בר קמצא על הפגיעה שפגעו בו. הרי לא יכול להיות שדברים כאלו ייעשו בלי תגובה. משהו בנפש שלי לא יכול היה לקבל השפלה נוראית כזו של בן אדם.
- אך כשקצת גדלתי ואף למדתי את הסיפור בגמרא בזווית קצת אחרת.
זה לא שבר קמצא היה צודק. הוא עשה מעשה רשע ובלתי מתחשב שנבע ממידות רעות שהתפרצו ברגע שנפגע כבודו. ולא שהמארח היה צודק כיוון שנהג באכזריות כלפי בר קמצא. אך כדי שהנקמה תהיה גדולה יותר תלה בר קמצא את האשמה גם בשאר המשתתפים שהיו בסעודה. כמו שמביאה הגמרא את מה שבר קמצא אמר על החכמים שהיו בסעודה מדשתיק משמע ניחא להוא. (מהעובדה ששתקו ניתן להסיק שהיה להם נח עם ההשפלה של בר קמצא.)
באמת לזה הסיפור מכוון: להזהיר את השומעים מה עלול לקרות כאשר פוגעים במישהו. כאשר לא מתחשבים בו. כאשר מתעלמים מרגשותיו. כאשר הוא מרגיש שדוחקים אותו אל הקיר בלי קורטוב של התחשבות וחמלה, אזי הוא מוצא כל תירוץ שבעולם כדי להתנקם.
- מה אפשר ללמוד מזה?
שחז"ל מבינים שסכסוכים בין שני אנשים מתקיימים מפעם לפעם. ושאנשים מסוכסכים מסוגלים לעיתים לפגוע זה בזה ולהשפיל זה את זה. לא תמיד זה בשליטה. לא תמיד יש עם מי לדבר.
לעניות דעתי, מוסר ההשכל שמבקשים חז"ל להעביר בהבאת הסיפור של קמצא ובר קמצא בגמרא הוא שמצופה מהחברה, שגם אם היא אינה יכולה למנוע בפועל עוולות, לפחות שתיתן תמיכה לאדם הנפגע, שלא יכנס למרמור. שלא ייכנס לטירוף הדעת. שלא יזיק לעצמו. שלא יזיק לחברה כולה.
כידוע , בית המקדש נחרב על דברים שבין אדם לחברו. ברור שלא ניתן למנוע לגמרי דברים שכאלה, אך ניתן לצמצם את הפגיעה על ידי תמיכה של החברה באדם הפגוע. זו אחת הדרישות העולות מהסיפור של קמצא ובר קמצא. רק אל תשתקו. רק אל תעמוד בצד ותראה בן אדם מדמם רגשית ונפשית ואין לו מכיר, אבד מנוס ממנו ואין דורש לנפשו.
- אם יורשה לי להציע רעיון מעשי.
החברה החרדית גדלה והולכת ואף משגשגת. ניתן לראות כיצד גם מוסדותיה החינוכיים, הארגוניים והפוליטיים גדלים בצעדי ענק.
מטבע הדברים תמיד יהיו בצדי הדרכים אנשים שנפגעים מצעדים של אנשים אחרים, של ארגונים ואפילו של גופי הנהגה. הם לא תמיד צודקים, אבל התחושה שלהם היא כמי שהחברה רומסת אותם ופוגעת בהם ושוברת את כל מה שבנו בחייהם.
במקרים בהם באמת נגרם להם אי צדק, זה עלול להיות גורלי יותר עבורם ולא פחות עבור כל החברה מסביבם.
על כל מאה אנשים שיתמודדו עם אי צדק בשתיקה והכנעה, יקום אחד שירצה לזרוע הרס וחורבן. אך הסכנה אינה רק ממנו. גם המאה האחרים המתהלכים שפופים יביעו את כעסם ואת ביקורתם וגם אם לא יגמרו להרס נראה לעין, הם יחלישו את בסיס החברה, ישתפו את משפחתם ואת ידידיהם, ובצדק, ויחלישו לאט לאט את הבסיס עליו נשענת החברה כולה.
ההצעה שלי היא להקים גוף שיטפל בזה. מעין "נציבות תלונות" המורכבת מרבנים ואנשי ציבור, שיעשו את הדבר המתבקש, להקשיב לאנשים שמרגישים שנעשה להם עוול, יתווכו ביניהם ובין הסמכות או הגוף שפגעו בהם, וירגיעו את הרוחות.
- רק לאחרונה התוודעתי למקרה של סכסוך קשה ביותר שהתנהל במשך שנה תמימה עם פוטנציאל התפוצצות גדול, ולפתע הופיעו שני אנשים צדיקים ובתוך ארבעה ימים הביאו את המשבר לסיומו. מה הם עשו? הם רק הקשיבו. בכך פתרו שמונים אחוז מהבעיה. ולאחר מכן רצו והתרוצצו עוד כמה ימים ולא רק שמנעו התפוצצות, הם גם הובילו למתווה של שלום. אם יקום גוף שכזה, החברה שלנו תהיה מחוסנת יותר בריאה יותר וחזקה יותר.
1/744