סיפר לנו הרב יעקב ישראל פוזן דבר מופלא שהתרחש אצל קרוב משפחתו, שנכדיו נסעו לטיול שורשים בארץ שבה נולד וגדל הסבא. הנכדים החליטו לעשות הפתעה לסבם, וללכת למשרד הפנים של המדינה ההיא ולהביא לו את תעודת הלידה המקורית שלו… הם פנו למשרד ו…חשכו עיניהם

"אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א', ט')

וברש"י: "שאמרתי ונעשה רצוני"

לשם עשיית רצונו, ולא לשום מטרה אחרת.

הדבר אינו פשוט כלל. מי מוכן להעיד על עצמו שהוא מקיים מצוות אך ורק למען קיום רצונו של הבורא? הלוא בדרך כלל מתערבות במעשינו כוונות נוספות של גאווה ושררה, התפארות והתרברבות, וכיוצא בהנה!

עבודה גדולה צריך האדם לעבוד עם עצמו כדי שיהא בכוחו לכוון את מחשבותיו רק אליו יתברך שמו. ההתלמדות הזו מן הראוי שתלווה אותו במשך כל ימי חייו כדי שלא ישכח ולו לרגע קט את חובתו בעולמו, וירגיל את שרעפיו וכל הגיגיו להשתעבד לבורא יתברך וישתדל בכל יכולתו להיות עבד אמתי למי שאמר והיה העולם.

ועבד משתדל תמיד לעשות רצון רבו. אין לו כוונה אחרת כלל.

לפעמים אנחנו לוקחים את הנושא הזה יותר מדי בכבדות, וחושבים שמדובר בדרג גבוהה, למעלה למעלה מהשגותינו הרוחניות. וגם זה אינו נכון. וכמו שכתבנו לעיל בעניין הנחת התפילין.

לבד מכך שכל דרגה רוחנית מתחלקת לאלף־אלפי דרגות, וכל אחד יכול, ומצווה להשיג את מה שבכוחו, יש בעניין הנ"ל גם את 'ההבנה הפשוטה' לפיה יש גם בכוחנו־אנו, בדור זה, לקיים את המצוות רק לשמו יתברך.

מה שיקל עלינו לעשות זאת היא הידיעה שבכך אנחנו גורמים נחת רוח להשי"ת. ומי אינו מעוניין לגרום נחת רוח למי שעשה ועושה ויעשה אתו חסדים כה גדולים מרגע יצירתו ועד יציאתו מן העולם?

התקרב למקום בו עמד ה'חפץ חיים' כדי לשמוע מה הוא אומר

הגאון רבי חיים ברמן סיפר בשם אביו מעשה מופלא על מרן ה'חפץ חיים'. האב, רבי יצחק זצ"ל, שזכה ללמוד אצל ה'חפץ חיים' בישיבת ראדין, סיפר כי ראה פעם את הכהן הגדול רבי ישראל מאיר אומר בפיו דבר־מה לפני קיום מצוות הנחת תפילין.

הוא התקרב למקום שבו עמד ה'חפץ חיים' כדי לשמוע מה הוא מוציא בשפתיו ברגע זה של קיום המצווה, וחפץ ה' עלה בידו להאזין לדברים.

וכך אמר האי סבא קדישא לפני קיום המצווה: "ריבונו של עולם, בחסדך הגדול נתת לי חיים, וגם נתת בידי כוח לעבוד אותך. והנה אני בא עתה לקיים מצוות הנחת תפילין שציווית אותנו, והנני מכוון בזה לעשות את רצונך ולגרום לך נחת רוח בכך שאני מקיים את מצוותיך" – – –

יש בעדות נדירה זו של הגר"י ברמן כדי להמחיש את שאמרנו לעיל. 'כוונה פשוטה' עמדה ביסוד דבריו של ה'חפץ חיים' לפני קיום המצווה – רבש"ע, אני רוצה לגרום לך נחת רוח!

 לגרום נחת רוח גדולה ליושב במרומים

כמה טעם טוב אפשר למצוא בחיים שכאלה, כאשר האדם משתדל בכל מעשה שהוא עושה לגרום נחת רוח לבוראו! חיים מסוג כזה אינם חיים סתמיים ושגרתיים. שגרת חייו של אדם כזה מורכבת ממעשים רבים שכל אחד מהם הוא מעשה־של־קדושה מאין כמותו!

ויש באפשרותנו לגרום נחת רוח לבוראנו בכל עת ובכל שעה, ולאו דווקא בעת שאנחנו יושבים בבית המדרש ועוסקים בתורה. גם כאשר אנחנו נאלצים לצאת לרחוב כדי לסדר דבר־מה והננו שומרים על עינינו לבל תבטנה בדברים שאינם ראויים, גם בכך אנחנו מסבים כמובן נחת רוח לאבינו שבשמים.

גם כאשר אנחנו יושבים לאכול, או עולים על יצוענו ומתכוננים לשינה, בכל מעשה ומעשה יש בידינו את היכולת לעורר נחת רוח גדולה ליושב במרומים. חיים אחרים הם חיים כאלה. חיים של נחת רוח. אהה, לגרום נחת רוח להשי"ת! הלוואי שנזכה לכך!

גם הסיפור שלפנינו קשור למצוות תפילין.

חכמתם של גדולי ישראל בכל הדורות הצילה את העם היהודי מצרות וייסורים מחד, ומעברות וחטאים מאידך. לא היה מי שישווה להם בחכמתם זו, והסיפור דלהלן יוכיח.

הרב יעקב ישראל פוזן סיפר לנו דבר מופלא שהתרחש אצל קרוב משפחתו, שנכדיו נסעו לעשות טיול שורשים בארץ שבה נולד וגדל הסבא. הנכדים החליטו לעשות הפתעה לסבם, וללכת למשרד הפנים של המדינה ההיא ולהביא לו את תעודת הלידה המקורית שלו…

הם פנו למשרד, ו…חשכו עיניהם. על־פי תאריך הלידה שהיה מצוין בתעודה המקורית, התברר להם שהסבא החל להניח תפילין רק בגיל 14… שנה לאחר שמלאו לו 13 שנים.

הם לא ידעו כיצד, והאם בכלל, להודיע זאת לסבא. הרי כתוצאה מכך הוא עלול לקבל התקף לב, חלילה! ההחלטה הייתה לספר את לסבא בשלבים, לאט־לאט, עד שיתפוס לבד מה קרה.

"היו רגועים, הכל בסדר"

כשהחלו לספר לסבא את מה שראו עיניהם הופתעו לראות שהוא מחייך מפה לפה. "אני מבין שאתם רוצים לומר לי שהנחתי תפילין רק בהגיעי לגיל 14; אז היו רגועים, הכל בסדר"…

הסבא הסביר לנכדיו שהוא הגיע כילד ל'בתי אבות' של ישיבת פוניבז', שהוקמו על־ידי מרן הגאב"ד דפוניבז' עבור ילדי השואה, "ומרן זצ"ל הורה לכל ילד להניח תפילין כבר מגיל 12, שנה שלמה לפני הגיעו לגיל בר־מצוה, ואם כך הכל בסדר… אני הנחתי תפילין ארבעה ימים לפני הגיעי למצוות"…

מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל בהיותו מודע לשינויים שחלו בתאריכי הלידה של הילדים בעוברם את הגבולות יחד עם הוריהם, נקט בחכמה רבתי, והורה להם להניח תפילין שנה לפני הבר־מצוה, כדי לחסוך בדיוק את התופעה שבה נתקלו נכדיו של אותו סבא.

הרי לנו חכמתם של גדולי ישראל היודעים להבין דבר מתוך דבר, ובחכמתם האלוקית משכילים להמציא את הפתרונות היעילים ביותר המסייעים לנו בעבודת בוראנו.

חכמה זו ליוותה את כל גדולי ישראל האמתיים, ומי שיודע זאת ומכיר בכך בלב שלם יודע שאפשר לסמוך עליהם בביטחון גמור, וההתייחסות למעשיהם של אותם גדולים צריכה להיות מתוך הבנה שאנחנו לא מגיעים גם לקרסוליים שלהם.

גלגוליה של שקית התפילין

הגר"ח זאיד שליט"א סיפר בבית הכנסת המרכזי ברמת אלחנן סיפור מופלא הקשור למצוות תפילין. וכה היו דבריו:

"הזמנתי תפילין לבני בר־המצוה במכון בבני ברק. כשהתפילין היו מוכנות באתי לקחת אותן, אבל כיון שהייתי צריך למסור באותו ערב דרשה בשכונת רמות בירושלים לא הספקתי לחזור לביתי עם התפילין, אלא לקחתי את האוצר הזה בידי ועליתי לירושלים.

"הדרשה היתה אמורה להתחיל בשעה 10 בלילה, ומכיון שהגעתי למקום כשעה לפני הזמן נכנסתי ללמוד באחד מבתי המדרש באזור הקרוי 'אהל יעקב'. חמש דקות לפני השעה 10 הצצתי בשעוני, ורק אז הבחנתי שהשעה כבר מאוחרת. קמתי מיד מהמקום, החזרתי את הגמרא לארון הספרים, ויצאתי מבית המדרש בדרכי למקום בו אמסור את הדרשה.

מרוב חיפזון שכחתי את התפילין היקרות שהזמנתי לבני… הבעיה הייתה שגם מי שהיה מוצא את התפילין על השולחן והיה רוצה להשיבן לבעליהן לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, מהסיבה הפשוטה שעל התפילין עדיין לא היה רקום השם ולא הכתובת של בעליהן.

"בעיה נוספת הייתה שאני עצמי לא זכרתי כלל שהשארתי את התפילין בבית הכנסת, ומיד לאחר הדרשה, שהסתיימה ב־11 בילה, עליתי על קו 422 בדרכי לבני ברק.

 ביקשתי ממנו להרים את החפצים

"בעלותי לאוטובוס הרגשתי עייפות רבה, כיון שגם בלילה הקודם מסרתי דרשה בצפת אל תוך השעות הקטנות של הלילה ועדיין לא הספקתי לנוח. חיפשתי אפוא כיסא פנוי שאוכל לשבת עליו ולהירדם במהלך הנסיעה, וכזה היה רק אחד ויחיד.

"התקרבתי אל הכיסא וראיתי שהאדם שישב בכסא הצמוד – שלא היה שומר מצוות – הניח את החפצים שלו על הכיסא השני. ביקשתי ממנו באדיבות להרים את החפצים כדי שאוכל לנוח, אבל זה החל לפתע לצעוק ולהרים את קולו, ואמר כמו ילד קטן 'אני תפסתי את הכיסא הזה', ולא הסכים לפנותו.

"מה עושים במקרה כזה?", שאל הגר"ח זאיד את מאות הילדים בבית הכנסת המרכזי ברמת אלחנן, "יש שתי אפשרויות: האחת, לפתוח במריבה ולצעוק על האיש ולומר לו שיפנה מיד את הכיסא, אחרת המשטרה תצטרך להתערב בעניין. והאפשרות השנייה היא – לשתוק! להיות מהנעלבים ואינם עולבים! וכך חינך אותנו המשגיח מרן רבי מאיר חדש זצ"ל בהיותנו בישיבת חברון. 'לאורך כל החיים, אמר המשגיח, צריכים ללמוד יפה־יפה את אומנות השתיקה. שאין לך דבר טוב הימנה'.

"החלטתי אפוא לשתוק ולא לריב עם האדם הזה, למרות שכל האנשים שהיו עדים לוויכוח אמרו לי 'למה אתה שותק לו'.

בחרתי בפלך השתיקה

"למזלי הטוב, ירד אחד הנוסעים באמצע הדרך, ואני כבר התכוננתי לשבת על כיסאו. והנה, בתחנה זו עלה נוסע נוסף, ולפני שהצלחתי להתיישב הניח הוא את חבילותיו על הכיסא; וכאשר ניסיתי לומר לו שאני כבר 'נוסע ותיק' באוטובוס, והנני עייף מאוד, החל גם הוא לצעוק…

"גם במקרה זה בחרתי בפלך השתיקה, למרות שנוסעים רבים שראו בעוולה הנעשית לי האיצו בי לא לשתוק.

"בלית ברירה, משראיתי שאין לי מקום לשבת, ומרוב עייפות הרגשתי שעוד רגע אני מתמוטט, הלכתי להתיישב על ה… מדרגות, בדלת האמצעית של האוטובוס.

"בין כך ובן כך עלה לפתע לאוטובוס מבקר־כרטיסים הבודק אם כל הנוסעים שילמו על הכרטיס. והנה, כשהגיע אל האדם הראשון שתפס שני מושבים ולא רצה לאפשר לי לשבת, התברר שהאיש לא רק שלא שילם על שני מושבים אלא בכלל לא שילם.

"המבקר כבר עמד להורידו מן האוטובוס, אבל אני החלטתי לעשות מעשה וניגשתי אל הנהג ושילמתי עבור האיש ההוא, והצגתי בפני המבקר את הכרטיס.

"כל הנוסעים הסתכלו עליי כעל אדם לא נורמלי… 'לא די שלא נתן לך לשבת, אלא אתה עוד משלם עליו?!'. גם הפעם לא התחשבתי בדבריהם ושילמתי הכל, עד שהמבקר עזבו לנפשו. ואני חזרתי לשבת על המדרגות.

האזנתי לדברים המוקלטים

"מדרגות אלו הינן בגובה של הרצפה, ולפתע הבחנתי במכשיר נגן המונח על הרצפה ומן הסתם אבד למאן דהוא. הרמתי את הנגן ועברתי בין הנוסעים ושאלתי האם הוא שייך לאחד מהם, אבל התשובות היו שליליות.

"כיון שכך החלטתי להאזין לדברים המוקלטים בנגן, ואולי על־ידי כך אגיע אל בעליו. אני פותח את הנגן ומתפלא לשמוע את…. הרב חיים זאיד דורש שם. הייתה זו אחת הדרשות שהשמעתי, ימים ספורים לפני כן, בשכונת רמות.

"כיון שידעתי את שמו של המארגן התקשרתי אליו כדי שיברר בין משתתפי הדרשה ההיא על עניין הנגן. ואכן, בתוך דקות הוא חזר אליי ובישר שאיתר את שם בעליו של הנגן.

"לאחר מכן אמר לי המארגן שהתעוררה לו שאלה בהלכה, וביקש להציגה בפניי. הוא מספר שלפני שעה־שעתיים עבר בבית הכנסת 'אהל יעקב' ומצא… שקית תפילין שלא היה עליה שם וכתובת והחליט למסור את האבידה לגמ"ח אבידות, בתקווה שגם בעל התפילין יפנה לשם, ואז תושב לו האבידה.

"אבל לפני שיציג בפניי את השאלה ההלכתית ניתר לבי בקרבי בזוכרי לפתע שאני עצמי שכחתי את התפילין של בני באותו בית־כנסת ולא היה עליהן שם וכתובת…

"והמארגן ממשיך בשאלתו, ואמר שהתעוררה לו שאלה הלכתית האם היה מחויב למסור את התפילין דווקא לאותו גמ"ח או שיכול היה להשאירן אצלו ולהמתין עד שמישהו יתקשר אליו.

"אני", מספר הגר"ח זאיד לילדים, "כמעט שצרחתי לו לתוך השפופרת שהתפילין הן שלי, ואני הוא זה ששכחתי אותן בבית הכנסת – – –

"והנה לפנינו", סיים הרב זאיד, "סיפור מופלא הממחיש בצורה יוצאת־דופן עד כמה כדאי לשתוק ולהבליג, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים. שכן, רק מפני שלא פתחתי במריבה עם האנשים הנ"ל שתפסו את הכסאות של האוטובוס, הוצרכתי לשבת על המדרגות, לגלות את הנגן, ולשוחח עם המארגן, שסיפר לי בסופו־של־דבר על מציאת התפילין" – – –

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' / ספר דברים / פרשת ואתחנן. הספר בעריכת הרב משה מיכאל צורן)