סיפר לי ר' חיים רוזנברג, את המעשה הבא: בעת הפיגוע הנורא במסעדת 'סברו' בירושלים, התרחש נס לשתי בנות שבאו גם הן לאכול במסעדה, אך הזבנית שעמדה בפתח, יעצה להן שלא להכנס עתה, אלא לשוב בעוד שעה

"ואבדיל אתכם מן העמים"  כ' כ"ו

ביקרתי פעם אצל תלמיד חכם שחלה במחלה נדירה. ואושפז בבית חולים בתנאי בידוד. תלמיד חכם זה היה מרביץ תורה גדול ומידי יום ביומו אמר שיעור בכולל שלו לפני עשרות אברכים, ועכשיו הוא שוכב כאן כאבן דומם. על מה יש לו, לכאורה להודות?

והנה, כאשר הגעתי לבקרו, היה זה אחד מימי השיא של יסוריו הוא התפתל בכאבים איומים, שלא יבואו על אף אחד מעם ישראל. כשראני, רמז לי שאתקרב, העלה חיוך על פניו הכואבות, ואמר:

'על מה בעצם, יש לי לבוא בטענות; הרי ה' נתן לי הכל… הוא נתן לי אשה טובה וילדים טובים היושבים ולומדים תורת ה'; הוא נתן לי עשרות שנות חיים שבהן היה באפשרותי לישב וללמוד בשלוה ובמנוחה; הוא זיכני להרביץ תורה'; וכך הלך התלמיד חכם ומנה את כל חסדי ה' איתו, ואז המשיך ואמר:

'אז מה כבר קורה אם אני סובל פה ושם יסורים?! – – – על זה מותר לי לבוא בטענות'?! – – –

החולה הזה, הרגיש שהוא מושפע בחסדי הבורא על כל צעד ושעל, למרות כל מה שעובר עליו. ואני, עמדתי מן הצד והאזנתי לדברים היוצאים מפיו, והנשאבים מלבו הזך, המלא באמונת-תום, וחשבתי לעצמי:

הרי הקב"ה בוודאי אומר על יהודי שכזה: ראו באי עולם איזה בנים אהובים יש לי בעולמי, שלמרות כל היסורים שאני מביא עליהם, הם לא שוכחים להודות לי על מה שעשיתי למענם! "חזו בני חביבי, דמשתחין מצרה דילהון ועסקין בשמחתא דילי".

ואנחנו?!

כמה טוב לו לאדם שירגיל את עצמו לחיות בצורה כזו, שירא את חסדי ה' אתו בכל רגע ורגע, ויעצום את עיניו מהדברים 'הלא-טובים', לכאורה!

כי לבד מהעובדה שכל מה שעושה עמו הקב"ה, הכל לטובה עוד זאת – כשאדם מתרגל לראות הכל 'בעין טובה', ומתוך שיר ושבח לקב"ה – גם בשמים יתנהגו עמו אחרת, ויוסיפו לו חופניים של כל טוב והצלחה.

נתבונן ונראה באיזה שפע אנחנו מצויים, ונפתח גם אנו את פינו בשי הלל והודיה לאלוקים!

***

דודתי ע"ה ספרה לי מעשה נורא שהיה בעיירתם גובורובה, בתקופת השואה. בצהרי יום שישי הקיפו הנאצים ימ"ש את העיירה מכל עבריה, הכניסו את כל התושבים, גברים נשים וטף, אל בית הכנסת שהיה עשוי מעץ, והבטיחו להעלות עוד מעט קט את כל המבנה באש.

אי אפשר לתאר את הדרמה הנוראה שהתחוללה שם באותן שעות. יללותיהם של הילדים והנשים הרקיעו שחקים. הפעוטות שהיו גם עייפים ורעבים בכו ללא הפוגה. הרשעים הקיפו את המבנה מכל צדדיו והכריזו שכל יהודי שימצא מחוץ לארבעת הכתלים של בית הכנסת, יהרג במקום.

בין המוני היהודים שנכלאו בבית הכנסת היה גם ר' יואל האופה, שהיה ירא שמים ביותר. ר' יואל זה, שהיה האופה של העירה, הצליח בבקרו של יום שישי לאפות כמה חלות לשבת, אבל הן נשארו כמובן בתוך המאפיה. עתה, ברגעים הנוראים הללו, עלה במחשבתו לנסות לצאת החוצה, לקחת את החלות מתוך המאפיה ולחזור לבית הכנסת, כדי לזכות את אחיו האומללים במצות לחם משנה.

האופה לא האריך במחשבותיו ולא התלבט יותר מדי. הוא ניתר ממקומו וקפץ החוצה. הכל ידעו שבריחתו עלולה לעלות לו בחייו, אך הוא ביקש, דוקא ברעיו האחרונים, לזכות את כל קהל הקודש במצוה.

והנה, כעבור כמה דקות נכנס ר' יואל לבית הכנסת, על שכמו שק עם חלות טריות, והוא מכריז בשמחה "יהודים טלו ידיכם קודש, ובואו בצעו על לחם משנה, כי שבת היום לאדוננו". והיהודים האומללים כמו שכחו לפתע איפה ובאיזה מצב הם נמצאים; שמחת המצוה העלתה אותם טפחים מעל האדמה. הכל נטלו ידיהם וטעמו מהחלות.

ואז התרחש הנס. קצין שהגיע מאי שם, הודיע לחיילים הגרמנים שעל הגדוד שלהם הוטלה זה עתה משימה חדשה בשדה הקרב, ועליהם לעזוב את המקום מיד. הנאצים הארורים, ששמרו על בית הכנסת בקשו ממנו שיאפשר להם לבצע את זממם ולהצית את היהודים, אבל הוא הורה להם לבוא אתו בזה הרגע… וכך ניצלו כל היהודים.

נס ההצלחה הפתאומי, שהתרחש ממש באותו רגע בו קיימו הכל את המצוה, הביא את קהל יהודי העירה להאמין באמונה שלמה שהיתה זו מסירות הנפש של ר' יואל האופה שהצילה את הכלל.

***

מעשה שהיה ביהודי שנכנס לביתי וסיפר על כאבים עזים שתקפוהו ברגליו. כשהלך להבדק אצל רופא, שלחו הלה לבצע צילום מקיף של הרגל. כשהתשקיף היה בידו קבע הדוקטור שהכאבים מתעוררים כתוצאה מבריחת סידן בעצמות הרגליים. היהודי סיפר שלפני שהתחיל את הטיפול הרפואי הממושך שרשם לו הרופא, החליט ליטול את ספר "חרדים" לידיו, ולראות מה נאמר שם אודות החיובים המוטלים על רגליו של היהודי, ואלו מצוות ניתן לבצע בעזרתן. על ידי כך יוכל להיווכח במה חטא ופשע ואולי ירצה ה' את תשובתו וירפא לו.

בין יתר המצוות שמציין ה"חרדים" ברגלים, נאמר שעליהן לרוץ לבקר חולים, לנחם אבלים ולשמח חתן וכלה. בתוך כך נזכר מיודענו שזמן קצר לפני שתקפוהו הכאבים ברגליו, שמע על חבר טוב המאושפז בבית חולים, ומחמת עומס הטרדות שהיו לו לא הלך לבקרו. תוך כדי דיבור נזכר גם שזלזל בניחום אבלים של קרובי משפחה וגם בשמחת חתן וכלה.

החליט האיש לאזור כח, ולמרות כאביו העצומים שהלכו ותכפו, התאמץ לקיים שלוש המצוות הללו ברגליו, ואף סיפר את סיפורו וביקש שיסלחו לו על שלא ניצל את הרגליים לקיום המצוות הללו.

וראה זה פלא, בתוך זמן קצר מאד הוטב המצב, הכאבים פחתו מיום ליום, עד שלא נזקק כלל לטיפול הרפואי, וקם והיה כאחד האדם.

ללמדנו, שעוד לפני שמתחילים בטיפולים רפואיים יש לבצע טיפול יסודי ב"מדה כנגד מדה" ולנסות לאבחן את המידה שחטאנו בה, כדי ללמוד ממנה על המידה שנענשנו בה.

***

סיפר לי ר' חיים רוזנברג, בוגר ישיבת חברון את המעשה הבא בעת הפיגוע הנורא במסעדת 'סברו' בירושלים, התרחש נס לשתי בנות שבאו גם הן לאכול במסעדה, אך הזבנית שעמדה בפתח, יעצה להן שלא להכנס עתה, אלא לשוב בעוד שעה. היא הסבירה את עצתה בכך שהמסעדה עמוסה מאד, ואם הן תכנסנה עכשיו לא תוכלנה לשבת בנח.

שתי הבנות, שהגיעו מארצות הברית לביקור בארץ ישראל, שמעו לעצה, והמשיכו בדרכן, במחשבה לשוב למסעדה מאוחר יותר.

אחרי שעה קלה התרחש הפיגוע, ובעקבותיו הקטל הנורא.

שתי הבנות ניצלו מן הפגיעה הקטלנית, ואילו העובדת ההיא נפגעה קשות, והוכרחה לעבור כמה ניתוחים.

למרות שעובדת המסעדה הסבירה את דבריה ב'סיבה טבעית', בכך שהמקום עמוס, ראו בה הבנות שליחה מן השמים להצלתן הפלאית.

הן באו לבקרה בבית החולים ואמרו לה שהן חוזרות עתה לאמריקה, ואם היא תזדקק להן פעם בארצות הברית, לסיוע רפואי, או כל סיוע אחר, שתתקשר אליהן, והן עצמן תבואנה לסייע לה.

ואכן, לאחר כמה שבועות יעצו הרופאים לפצועה, שאם ברצונה להרפא לגמרי מפציעותיה, כדאי לה לנסוע למנתחים פלסטיים באמריקה, שיעשו את המלאכה על הצד היותר טוב.

היא שמעה לעצת הרופאים, ולפני שיצאה לארה"ב הודיעה לשתי הבנות שהיא מגיעה לטיפול.

הבנות קיימו את הבטחתן ובאו בעצמן לשדה התעופה על מנת לקבל את פניה, ולעמוד לימינה בכל עת שהותה בארצות הברית.

והנה כבר למדנו מכאן על גודל שכרה של העובדת, שלמרות שלא עשתה מאומה, רק יעצה לשתים שלא להיכנס למסעדה, אבל המציאות היתה שבכך היא הצילה אותן, ולכן זכתה היא עצמה לאחר מכן לטיפול מסור ונאות על ידי הניצולות.

אבל זה עוד לא הכל

כשאמרה המצילה שהיא נזקקת לניתוחים פלסטיים מקצועיים, עמדו שתי אפשרויות בפני הבנות, או לקחת אותה לבית חולים הסמוך מקום מגוריהן, או להתאמץ יותר ולנסוע עד לאחר המרכזים הרפואיים בבולטימור, שם אפשר להשיג רופאים מקצועיים יותר.

השתיים הסכימו ביניהן לותר על יום עבודה, ולקחת את החולה לבולטימור. היה זה במרחק רב ממקום מגוריהן וממקום עבודתן בניו יורק.

ולמרות הקושי שבדבר, לא חסו הבנות על שום דבר, ולקחו את האשה לבולטימור.

ומה קרה אז?

שתי הבנות הללו עבדו באחד המשרדים היוקרתיים ב…'מגדלי התאומים', ובאותו יום שויתרו על עבודתן ונסעו עם החולה לבולטימור, התרחש הפיגוע הנורא בניו יורק, ו'מגדלי התאומים' קרסו תחתיהם. המשרד בו עבדו השתים, נהרס כמובן עד היסוד ולא נותרה ממנו אבן על אבן.

רק לחשוב מה היה קורה אילו לא היו מותרות על יום העבודה ונשארות בניו יורק – – –

המסירות לגמול חסד עם הזולת – היא שהצילתן מצרה נוראה זו.

(מתוך הגדה של פסח -חישוקי חמד)