"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (בראשית מ"ה, ד')
סיפר לי הרבי זצ"ל בעצמו, שבתחילת מלחמת העולם השניה, ביום כ"ג בסיון תש"א, הגלו הרוסים ימ"ש הרבה יהודים אשר ברחו מגליציה – לסיביר, ובשעת מעשה היה נראה הדבר כרעה גמורה, אבל אני אמרתי אז שכ"ג סיון הוא יום המסוגל להצלה, שהרי באותו יום שלחו בימי מרדכי ואסתר את האגרות השניות כמסופר במגילה (ח,ט), ולבי אומר לי שגם מגירוש זה יצא לבסוף טובה.
והנה בשעתו לא הבינו כלל מה שאמר הרבי זצ"ל, שהרי נשלחו אל 'ארץ גזירה' ושוממה, אך לבסוף התברר שדווקא אלו שנשלחו לסיביר נצלו ונשארו בחיים, ולעומתם אותם שנשארו ברוסיה – נהרגו אח"כ על ידי הנאצים ימ"ש.
ואמר רבינו שליט"א: זכורני סיפור כעין זה, כי הנה בליל שני של פסח, באמצע ה'סדר', תפסו הנאצים ימ"ש שבע קהילות אנשים נשים וטף מ'עסטרייך', ולקחו אותם בספינות, ושום מדינה לא הסכימה לקבל אותם, והיו תלויים ועומדים בין עסטרייך לסלאוואקיי, כי שתי המדינות לא רצו לקבל אותם, והיתה אז מהומה גדולה (בזכרוני עדיין איך קרוב משפחתי הלך בערב שבת חול המועד לעיירות הסמוכות לאסוף מצות בשביל האנשים שהיו על הספינות). והנה בשעת מעשה היה נראה שאלו שנלקחו בספינות היו בצרה צרורה, ואילו אלו שנשארו בבתיהם היו ברווחה, אבל לבסוף נתברר להיפך, שאלו שנשארו בעיר נהרגו רח"ל, ודווקא אלו שהיו על הספינה ניצלו והגיעו לארץ ישראל ולאמריקה.
בהזדמנות אחת הוסיף רבינו שליט"א: ידוע מה שפירש מרן החתם סופר זי"ע על מה שאמר הקב"ה למשה רבינו (שמות לג, כג) "וראית את אחוריי ופני לא יראו", דהנה אנו רואים כמה עניינים סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ, אשר בשעת מעשה מאוד נפלאת בעינינו, ואין אנו מבינים איזה טובה יש בזה, ולמה עשה ה' ככה, אך אנו מאמינים באמונה שלימה כי לא דבר רע הוא, ואף שטעמו כמוס ונעלם – בודאי הוא לטובתנו, אמנם לאחר רבות הימים רואים אנו ומבינים למפרע כי אכן כל הסיבות והמאורעות היו לטובתנו.
ולזה כאשר התפלל משה רבינו וביקש (שם לג, יח) "הודיעני נא את דרכיך", ופירשו רז"ל (ברכות ז,א) שביקש לידע מפני מה "צדיק ורע לו", והיינו שרצה שיוכלו בני ישראל לראות ולהבין את הטוב הכמוס בכל הגלויות והטלטולים והמאורעות הלא טובים, השיב לו הקב"ה "וראית את אחורי"- כלומר: כך גזרה חכמתי העליונה שרק לאחר זמן תוכלו לראות את הטובה הגנוזה בדרכי, אבל "ופני לא יראו"- כלומר: בשעת מעשה, שאז הוא בחינת 'פנים', לא תוכלו לראות ולהבין את תכלית הטובה היוצאת מזה, אלא תצטרכו להאמין בה' שהכל הוא לטובה.
ומובא בשם מרן החפץ חיים זי"ע שאמר: כשם שכשאמר יוסף אל אחיו (בראשית מה,ג) "אני יוסף", הנה באמירת תיבות אלו בלבד הבינו למפרע הכל ונסתלקו כל הקושיות והתמיהות, כמו כן לעתיד לבוא, כאשר ישמעו העולם מפי הגבורה "אני ה'", יסתלקו ממילא כל הקושיות והתמיהות על הנהגת העולם, ונבין כל מה שהיה בכל הדורות, ויראו כל בשר יחדיו כי עשה ה' את הכל לטובתנו.
ועל זה הדרך היה מבאר החפץ חיים זי"ע את לשון הכתוב (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", דהנה "היד הגדולה" היינו מידת החסד, ואיזה מידת החסד עשה ה' במצרים? ומפרשי הפשט כתבו שהחסד הוא במה שמתו המצרים על הים, אולם החפץ חיים מפרש שאחרי קריעת ים סוף הבינו בני ישראל למפרע שגם השעבוד וגלות מצרים, הכל היה חסד עבורם, וכל הצער והשעבוד שהיה נראה לעיניים – היה באמת בבחינת "היד הגדולה".
וכיוצא בזה ביאר ה"בני יששכר" (מאמרי ניסן ריש מאמר ט'), וכן איתא בשם הג"ר ישראל סאלאנטער זצ"ל, מה שאוכלין בליל הסדר את המצה קודם למרור, והלא מרור הוא זכר ל'וימררו את חייהם', ומצה הוא זכר לגאולה, ואם כן היינו צריכין להקדים ולאכול המרור קודם המצה. אמנם הביאור הוא, כי אין אנו אוכלין את המרור בכדי "לזכור" את המרירות, אלא בכדי "להודות" על המרירות, והיינו כי אחרי שיצאנו ממצרים זכינו להבין שגם המרירות שעברה עלינו במצרים היתה לטובה – בכדי לזככנו שנהיה ראויים לקבל את התורה, ואם כן שפיר אוכלים מקודם את המצה, כי רק אחרי הגאולה הרמוזה במצה – ניתן להשיג ולהתבונן שגם הגלות עצמה היתה לטובה.
(מתוך הספר 'רבינו הגדול אמרו')