והצדיקו את הצדיק כה, א
איתא מהאריז"ל (שעה"פ שה"ש) על הפסוק "אני לדודי ודודי לי", וזה לשונו: "ראשי תיבות אלול, לרמוז כי בחודש אלול הקדוש־ברוך־הוא מתרצה עם ישראל. והוא קרוב לקוראיו בחודש זה", עכ"ל.
וכתב הרה"ק בעל ההפלאה זי"ע, שהנה דרשו חז"ל (ראש השנה יח.) על הכתוב "דרשו ה' בהמצאו" אלה עשרת ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, אך יש זמן נעלה יותר, והוא חודש אלול, שעליו רמז הכתוב "קראוהו בהיותו קרוב", ומהות ה'קִרבה' גדולה יותר ממהות 'המצאו'.
שמעו נא למעשה השגור בפי הגה"צ רבי טוביה וייס שליט"א, גאב"ד ירושלים, שבימי ילדותו היה דר בעיירה הסמוכה לפרשבורג (במרחק ארבעה ק"מ), וכשנכנסו הרשעים (הגרמנים) ימ"ש לעיירתם לא ידע 'ראש הקהל' דשם מה עליו לעשות, מתוך חסרון ידיעה האם הרשעים פניהם לשלום או להיפך – כי באותם הימים לא הייתה כלל 'תקשורת' בין עיר לעיר, ולא ידעו בני העיר הקטנה מה נעשה בעיר הגדולה.
מיהר ראש הקהל לשלוח את הנער 'טוביה' שיחיש פעמיו לעבר העיר הגדולה פרשבורג וישאל את פי ראש הקהל דשם מה עליו לעשות בזו השעה. משהגיע אמר לו ראש הקהל שישיב למשלחיו כי המצב בכי רע ולרחמים מרובים הם זקוקים. והוסיף לומר לו: "הנה, מלך אנגליה (ענגלאנד) עתיד לשלוח הנה רכבת בת 1,000 מקומות להציל על־ידה את ילדי ישראל, ואף שלא אדע את מי להעדיף על פני מי, מכל מקום משבאת הנה ומצאת חן בעיניי אעניק לך כרטיס (טיקעט) לנסיעה באותה רכבת".
מיהר הנער לעירו ומסר את השליחות לראש הקהל. משם מיהר לבית אביו ואמו, שארזו במהרה את מטלטליו ונפרדו ממנו בלב כבד ובוכה (אז ציוותה אותו אמו: "זכור תמיד בכל אשר תפנה כי יהודי אתה"). ואכן, בעזהשי"ת מצא את עצמו כעבור זמן קצר באנגליה יחד עם אלף ילדים ניצולי מלחמה…
כעבור כמה שבועות נכנס רצון בלב המלך לחזות במו עיניו את מעשה ההצלה שנעשה על־ידו – לראות 1,000 ילדים הניצולים בזכותו, ושלח לומר כי הוא עתיד לבקרם ביום פלוני.
בהגיע היום המיועד העמידו את כל הילדים ברחבת העיר בשתי שורות. בשעה היעודה הופיע המלך ברוב הדרו ובהתרגשות גדולה עבר עם מרכבתו בין שתי השורות. לפתע קפץ אחד הילדים – שהיה בעל רוח ונפש, לתוככי המרכבה ברצותו לדבר עם המלך. מיד עטו עליו שומרי המלך ומשרתיו ורצו לסלקו ולהשליכו מעל המרכבה, אך המלך שראה כל זאת רצה לשמוע מה יש בפי הנער וציווה על משרתיו להניח לו.
פתח הילד בדברי שיר ושבחה על טובו של המלך שהשכיל לפעול פעולת טוב כזאת להציל נפשות רבות כל־כך, "אבל", הוסיף הילד, "כאב לבי על שאין חסדו של המלך יכול להיות חסד וטוב בשלמות, שהרי לא מצאה נפשי מנוח כל עוד שהנני דואג וחרד יומם ולילה לגורל הוריי ובני משפחתי, כאשר אינני יודע מה נעשה עמם בזה הרגע…". שאל המלך את הילד למקום מגורי אביו ואמו ופטרו לשלום; ואכן, תוך שבועיים באו לאנגליה אביו ואמו וכל משפחתו. עד כאן המעשה.
ומוסיף הגאב"ד דבר נפלא ונורא: "הבה נחשב כיצד היה נראה 'מעשה' זה כשהמלך שוהה בארמונו הגדול, וכי היה בידי הנער להתקרב אל המלך, מה גם לדבר עמו, והרי ממרחק מרחקים כבר עומדים שומרי המלך להרחיק כל מי שאינו 'קרוי' אל המלך… כיצד אכן היה ביד הנער לבוא אל המלך ולהתחנן לפניו – כי אז היה בהמצאו… מלך בשדה… והיה לו רגשי 'קִרבה' ואהבה אליהם. אף אנו, כאשר המלך נמצא עמנו והוא כביכול קרוב אלינו, ואז יש אפילו בידי הקטן לגשת אליו ולפעול דברים למעלה מדרך טבעו של עולם.
עוד יש ללמוד מכאן עוז ותעצומות של הנער, שהרי 999 מהנערים שהיו שם לא עשו כמותו ולא העזו לבקש על בני משפחתם, ואילו נער זה לא איבד את שעת הכושר… ראו נא מה השיג בזכות זה! אף אנו אם נשכיל עשות כמוהו, וכאשר אנו עומדים עתה קרובים אל המלך – בהיות קרוב – לא נפסיד שעת כושר זו ונפעל גדולות ונצורות לטוב לנו.
וכבר המשיל הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע אלה הימים לעיר שפרצה בה מגיפה רעה, לא עלינו, שרבים נחלו במחלה אשר הביאה אותם עד שערי מוות. ויהי אחד מבני העיר שלקה באותה מחלה ונחפז מאוד לצאת למסע אל חוצות העיר לתור אחרי רופא מומחה שירפאו מן החולי ויצילו מידי מיתה. וישאלהו אחד מידידיו בתמיהה: "מדוע תברח מן העיר". ויענהו: "פונה אנוכי לדרוש ברופאים אחרי שגברה סכנה לחיי". השיבו הידיד: "הבט נא וראה, רבים מבני העיר חולים ומוטלים במיטותיהם ועולם כמנהגו נוהג, ולמה לך להיחפז יותר מהם ולתור אחרי הרופאים". ויענהו החולה בתמהון לבב: "שמא נשתבשה דעתך?! מה לי להביט על שאר בני העיר השוכבים על ערש דווי, הלוא חיי מונחים לפניי על כף המאזניים, 'אם אין אני לי מי לי', רק אני את נפשי אציל".
כדבר זה, אומר ה'חפץ חיים', בימים אלה הכל מתעוררים לתשובה, וגדולי ומנהיגי ישראל והמוכיחים בעם מלמדים את בני ישראל שאלה ימים נוראים בהם על כל אחד ואחד לנצל כל רגע בתשובה והתקרבות לפני הבורא. והנה, אם יבוא אחד ויאמר מה לי לרדוף אחר התשובה, ראה כמה אנשים מהלכים ברחובה של עיר שאננים… אף אתה אמור לו: מה לך כי תביט על אחרים בשעה שחיים ומוות מונחים על כף מאזני המשפט, ועל־ידי התנהגותו של אדם באלה הימים הריהו מטה את דינו לטוב ולמוטב…
בשם הגה"ק ה'חפץ חיים' אמרו, מעשה בעני מסכן שהיה מהלך ומשרך רגליו בצדי דרכים כשתרמילו הכבד על כתפו. עבר שם עשיר אחד במרכבתו ההדורה, נכמרו רחמיו על העני המהלך רגלי וקרא לו לעלות על מרכבתו וכך יוכל ליתן מנוחה לרגליו היחפות והעייפות. במשך דרכם ישב העני בפינתו בהשקט ולא דיבר אפילו מילה אחת עם מיטיבו העשיר. ברדת העני ראוהו ידידיו וקידמוהו לשלום, ולאחר מכן שאלוהו: "האם דיברת איזו שיחה עם העשיר הלזה". אמר להם: "לא ולא". אמרו לו: "הרי זהו הקיסר ירום הודו בכבודו ובעצמו, ואילו היית מתחבר ומתקשר עמו באיזו דרך ואופן הרי היו לך 'קשרים' ב'חלונות הגבוהים' והיה לך בזה טובה לכל ימי חייך…".
נענה ה'חפץ חיים' ואמר: "מסכן זה שלא ידע כי היושב לצדו הוא הקיסר המקרבו בקרבה מופלגת ומעלהו לעגלתו, אבל אנו הרי יודעים את ה'סוד' שבימים אלה נמצא כביכול הקדוש־ברוך־הוא עמנו – אני לדודי ודודי לי – אל נהיה כאותו עני מסכן, הבה נתחבר בקשר אמיץ לכל־יכול ויהיה 'קשר' זה לטובה לנו לכל השנה הבאה עלינו לטובה".
והנה, שמענו 'רבים' האומרים מה בצע כי נעבוד ונתעלה בחודש אלול, כל אחד לפום שיעורא דיליה, אם ממילא ככלות הימים הנוראים נחזור לכמות שהיינו, ובחודש מרחשוון נמצא את עצמנו כמו בחודש מנחם־אב…
וכבר שאל הגה"צ רבי אברהם פולק (המשגיח דסלבודקה) שאלה זו את ה'חזון איש' זצוק"ל, וענהו "זיי נאנט צו באשעפער די פאר טעג לוינט נאך עפעס"… להיות קרוב אל הקדוש־ברוך־הוא לכמה ימים אלה גם שווה משהו (כעין זה הובא ב'מעשה איש' ח"ד עמ' נט).
עוד השיב ה'חזון איש' בסגנון שונה לאיש אחר ששאל אותו כנ"ל, כי לולא ימים אלה היינו טובעים בחטאים ובבוץ. ויתבארו הדברים ביותר במשל שאמר הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, לאחד המשיט אניה בלב ים, שהדרך לקשור בגוף הספינה חבל עבה, וכאשר היא עוגנת בנמל קושרים את ראש החבל השני לתוך עמוד ברזל הקבוע בשפת הים כדי שלא תיסחף הספינה ברוחות סערה, ומכיון שהחבל השוהה בימים זמן זמנים טובא מוכרחים להחליפו מעת לעת בחבל חדש. פעם שאל 'חכם' אחד את משיט האנייה: "מה לך טורח הרבה בהחלפת החבל, לפתוח את כל הקשרים העבותים, להוציא את הישן ולהכניס את החדש ולקשרו כדבעי, הרי יודע אתה היטב שגם חבל זה ישקע מיד במים וב'תוך כדי דיבור' אף הוא יתלחלח במים, ואפוכי מטרתא למה לי…". השיב רב החובל, שכאשר החבל שקוע זמן הרבה בתוך הים אזי המים נבלעים בסיבי החבל ומרככים אותו, עד שלא יעבור זמן הרבה ויינתק החבל מאליו ו'תברח' הספינה לעומק הים; ולכן אין עצה אחרת אלא להחליף בחבל חדש מזמן לזמן כדי שיהיה החבל בתוקפו ויעמיד איתן את הספינה כנגד כל הגלים ורוחות זעף.
כיוצא בדבר הוא גם לעניין חודש אלול: במשך כל השנה מכרסם היצר ומחליש את ה'חבל' – הקשר בין ישראל לאבינו שבשמים, ועבודתנו בחודש אלול ובימים הנוראים לחדש את ה'חבל' ולחזק הקשר אל הקדוש־ברוך־הוא כדי שלא יתנתק לרוב חולשה בהמשך השנה.
ואילו אחד מצדיקי דורנו שליט"א השיב על כך במשל לאחד שעבודתו לנקות ארובות מכל הפיח והעשן המצטבר ונדבק שם ומונע מהעשן לצאת חוצה; כל יום כל־כולו משחיר מכל הלכלוך שם, וכשמגיע בלילה לביתו הרי הוא מתרחץ ומתנקה ומחליף שמלותיו. שאלוהו מדוע כה טורח להתנקות והלוא למחר שוב יתלכלך… והתשובה ברורה ופשוטה, כי עכשיו ברצונו להרגיש 'גישמאק' ונעים! כך עכשיו הוא הזמן בו ניתן להתעלות כי זה כל האדם… וכי בשביל ש'למחר' יחזור ויתלכלך לא יהא נקי גם עכשיו?!
בפרשת שופטים כתוב "ושפטו את העם משפט צדק", ומבאר הרה"ק ה'קדושת לוי' זי"ע, דהנה קרב יום הדין בו יבוא הקדוש־ברוך־הוא לשפוט את כל העולם כשיעבירם לפניו כבני מרון, ומה יעשו בני ישראל כדי להפוך את הדין ל'רחמים וחסדים'? ינהגו בין איש לרעהו במידת החסד והרחמים וילמדו זכות איש על רעהו, ובזה יעוררו עליהם גם מלמעלה אותה המידה, שבעת הדין כשיבחנו את כל מעשיהם ידונו אותם לכף זכות, ימליצו עליהם טובה וינהגו עמהם בחסד וברחמים. כי בהנהגתו מלמטה מעורר האדם שינהגו עמו כמו כן מלמעלה, ויפתחו שערי חסד להריק ברכה על כל זרע ישראל.
אחד מראשי הישיבות המפורסמות בארץ הקודש נסע לארצות הגולה לזכות את אחינו בני ישראל לקחת חבל ונחלה בהחזקת ישיבתו. בבואו לבית אחד העשירים הראה לו תמונות מבניין ישיבתו, מעמלי התורה ולומדיה. ותרב התפעלותו של העשיר מפעולות ראש הישיבה והחליט להוציא סכום הגון מבית גנזיו ולהעניקו לראש הישיבה. כשפנה לחדרו ביקש ראש הישיבה את רשותו לעיין אדהכי והכי בגמרא שעמדה על השולחן… והנה, משחזר וראה את ראש הישיבה עוסק בתורה נענה ואמר: "חוזרני בי! אף לא פרוטה אחת אשלשל לידיכם".
תמה ראש הישיבה: "וכי מה אירע, מדוע חזר בו מעלת כבודו 'תוך כדי דיבור' מהבטחותיו?". מתחילה לא ענהו העשיר, ורק לאחר הפצרות נענה: "לא אעניק משלי מאומה לישיבה ש'ראש הישיבה' שבה אינו מכיר בצורת אות ואינו יודע מאיזה צד מחזיקים את ה'גמרא'…". ולא ידע ראש הישיבה מה פשעו ומה חטאתו, עד שהבין במה דברים אמורים והסביר לו: "הנה, בוודאי תמהת כי בבואך הנה מחדרי אוצרותיך מצאתני עוסק בתורה כשגמרא 'הפוכה' בידי; דע לך, כי יליד צנעא שבתימן אני, וידועים דברי קורות הימים כי לא היו ספרים מצויים במחוזותינו והיינו יושבים לפני ה'מארי' ('מלמד') כשארבעה עד חמישה תלמידים קוראים באותו ספר כל אחד מצדו האחר, ולימדונו לקרוא בספרי הקודש מכל ארבעת צדדיהם בשווה, ונמצא שהחזקתי את הגמרא כדרך שלימדוני בבית תלמודי. ואם תאבה נפשך, הבא נא שני ספרי קודש, אני אקרא הפוך ומעלת כבודו יקרא ישר ונראה מי קורא מהר וברור יותר". בחן העשיר את אמיתת הדברים ונתרגש עד כדי דמעות שניצל מדיון לכף חובה שלא בצדק, והעניק לו ממתת ידו פי שניים ושלושה ממחשבתו הראשונה.
מכאן ילמד כל איש ואיש בדיליה, אף שנראה לו כי פלוני הפוך לגמרי, ואינו יודע מאיזה צד מחזיקים את הספר או שאר עניינים שבעולם אם ברוחניות אם בגשמיות, דע לך כי אתה הפוך, וזה האיש ישר והגון הוא…
וכן איתא בפירוש החסיד יעבץ (אבות פרק ב משנה ה) וזה לשונו: "לכן הזהיר 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' – ויהיה דעתך ונפשך תחת נפשו, למשל, אם חרפך בן אדם על איזה דבר שעשית לו, אל תשיבהו עד שתדין אתה בעצמך אם היה הוא עושה לך מה שעשית לו אם לא היית מחרפו יתר ממה שחרפך".
סיפר לי משגיח חשוב באחת הישיבות בארץ הקודש, שלאחרונה מסר שיחת מוסר לתלמידיו, והנה בא לו בחור אחד באיחור של 15 דקות תמימות ופוסע מעדנות למקומו בהיכל הישיבה כשכוס תה רותח בידו, משל היה הוא 'ראש הישיבה' בעצמו. המשגיח רצה על אתר להשיב לו כגמולו בראשו, אבל בכוחות על־אנושיים העמיד עצמו והתאפק מלהשיב לו מנה אחת אפיים, לא עברו כ־10 דקות והנה הוא רואה כי הבחור מוציא את שקית התה מתוך המים הרותחים ומניחה על עיניו… אז הבין המשגיח שהבחור הלז לקה בעיניו, מה שהיה גורם לכל בחור אחר שלא להיכנס כלל לשיחתו של המשגיח, והוא בגודל חשקו כי עז לשתות בצמא את דברי המשגיח נכנס כשהתה בידו עבור עיניו…
מעשה באברך שנכנס אל הגאון רבי בן־ציון אבא שאול זצוק"ל. הלה שה'שלום' היה מרוחק מאוד מביתו כת"ק פרסאות, החל מונה בפני הרב את חסרונותיה ומגרעותיה של 'בני ביתו', ולא פסיק פומיה מלמנות 'שבחיה…' בזה אחר זה. נענה אליו רבי בן־ציון ואמר לו: "הנך מזכיר לי את היהודי שנכנס לטרקלינו של עשיר העיירה, תחב אפו לתוך פח האשפה והחל זועק זעקה גדולה ומרה, אוי, אוי, ריח נורא שורר כאן בבית, וכי לזה 'ארמון העשיר' ייקרא… עד שבא החכם ואמר לו: 'מדוע שקוע ראשך בתוככי פח האשפה, הוצא ראשך משם ובוא עמי לחדר האורחים ותשבע בדשן נפשך לרוב פאר והדר וריח בשמים הטובים…'. כיוצא בזה לעניינך, מדוע תשקיע ראשך בחסרונותיה ותזעק איני רואה לנגד עיניי אלא אשפה ודברים רעים, פתח ראשך ועיניך – הבט על מעלותיה ותמצא רוב נחת ועונג, ויתרבה השלום בביתך".
(מתוך 'באר הפרשה' – פרשת שופטים תשע"ט)