"ויהי כאשר התעו אותי אלקים מבית אבי, ואומר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא" (כ', י"ג).
בספרי חסידות ביארו את הפסוק: "ויהי כאשר התעו אותי" – היינו, כשיהיו ישראל תועים בגלות קשה, "ואומר לה (לשכינה הקדושה, הנרמזת בדיבורו אל שרה): זה חסדך אשר תעשי עמדי" – היינו, שמבקש מהשכינה הקדושה שתשפיע חסדים טובים לעמו ישראל.
ועל ידי מה תוכל השפעת החסד להתעורר אלינו? על ידי: "אל כל המקום אשר נבוא שמה" – בכל גלויותינו, "אמרי לי אחי הוא" – על ידי אחווה ורעות ואחדות, באהבה וחיבה גלויה, שאומר כל אחד ומפרש אהבתו לחברו בפה מלא "אמרי לי אחי הוא!", על ידי זה יהיה כל השפעות טוב וחסד לישראל (דברי בינה).
סיפר לי כבוד אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל מעשה מופלא שהיה הוא עצמו נוכח בשעת מעשה: בימי בחרותו עלה פעם עם קבוצה נבחרת של בחורים תלמידי חכמים מחבריו אל ביתו של מרן הראב"ד, הגאון הצדיק רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, בעל מחבר ספר 'לפלגות ראובן', כדי להיבחן בפניו על כל מסכתות בבא מציעא, גיטין, קידושין, גפ"ת (גמרא, פירוש רש"י, תוספות) ישר והפוך!
הבחורים הללו התייצבו למבחן הקשה לאחר שינון וחזרה פעמים רבות; חודשים שלמים בטרם המבחן הם הדירו שינה מעיניהם, עד שהיה תלמודם שנון ושגור בפיהם, כהגדרת רבותינו ז"ל (קידושין ל.): "ושיננתם (דברים ו, ז), שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך – שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד".
ברם, בחור אחד בקבוצה היה מהחלשים בישיבה, שנטפל לאותה חבורה נבחרת של העילויים בעצה מחוכמת של רבותיו, כדי לרוממו ולעודדו ולתת לו את התחושה שאף הוא נמנה עם המצוינים המתייצבים למבחן המיוחד אצל הרב, על־אף שרמת ידיעותיו ושליטתו בחומר הנלמד היו חלשות ביותר בלשון המעטה. הגאון קיבל על כך עדכון מבעוד מועד מפי ר"מ הישיבה, והיה מוכן לכך שאת בחור פלוני צריך לבחון בצורה שונה.
משנכנסה הקבוצה קיבלם הרב בסבר פנים יפות והחל בוחן אותם במסכתות לימודיהם לאורך ולרוחב, בשנינות ובחריפות, והיה מאוד שבע רצון מרמת ידיעותיהם ובקיאותם המופלגת בכל מכמני הסוגיות היטב.
והנה, בהגיעו אל אותו בחור התייחס אליו בטבעיות בדיוק כמו לשאר הבחורים; אבל בחכמתו הגדולה המציא עצה על אתר, לבחנו בשאלה קלה שהציגה כחמורה וכקשה!
היה זה במסכת בבא מציעא פרק המפקיד, בסוגיית הגמרא (לט.) הדנה בפרוש הפסוק שבפרשת משפטים (שמות כג, א): "והשביעית תשמטנה ונטשתה" וגו'", עיין שם. "שתי תיבות הללו: 'תשמטנה ונטשתה'", פנה הרב בשאלתו לאותו בחור, "הינן נדירות בש"ס ואינן מופיעות הרבה, אולי תוכל בחכמתך ובמיטב ידיעתך לומר לי כיצד מאייתים את המילים הנדירות והקשות הללו, וגם לפרש לי את פשר כוונתן?".
היתה זו לכאורה שאלה קלה, אבל הנימה והצורה בה הציג הרב בחכמתו את השאלה ה'קשה' הזו על "המילים הנדירות בלשון הש"ס" שיוו לה רושם של שאלה רבת חשיבות!
הבחור היה נתון כל העת במתח אדיר לנוכח בקיאותם המופלאה של חבריו לספסל הלימודים ותשובותיהם הקולעות, ושמח מאוד לשמוע את השאלה שנבחרה עבורו. פניו אורו! הוא נעמד על מקומו והחל ברוב חשיבות לומר בדיוק נפלא את צורת האיות המדויקת של המילים הקשות הללו, ואף הסביר היטב את כוונת "תשמטנה ונטשתה" (אפקעתא דמלכא), כפי העולה בנבכי אותה סוגיא דהמפקיד, בדין 'נכסי נטושים' (שנטשום בעליהם על כרחם) ו'נכסי רטושים' (שעזבום הבעלים מדעתם), עיין שם.
כששמע הרב את תשובתו הבהירה של הבחור, הראה לו פנים שמחות מאוד. "זייער גוט"! (טוב מאוד) אמר בחיבה גלויה ושופעת! "זה מוכיח שיודע אתה מצוין! משום שאלו הן מילים נדירות מאוד, שלא מופיעות הרבה, ואם הוכחת ידיעתך באלו המילים בוודאי יודע אתה היטב גם את השאר"…
כשהסתיים המבחן הארוך וניגשו הבחורים לקבל את תעודותיהם מידי הרב, כתב לו הרב לאותו בחור תעודה יפה ומעודדת, וכך שימח לבו בהרגשה מרוממת ביותר, שהנה יצא מהמבחן הגדול אצל הראב"ד כשווה בין כולם, והוכיח לעצמו שגם הוא הצליח לעבור את המבחן ממש כמו כולם!
מעמד המבחן הגדול הזה נחרט עמוק בלבו ונסך בו עידוד רב. הוא התהלך כבר כמה שנים במין 'ייאוש' פנימי, רחמנא לצלן. תדמיתו בעיני עצמו הייתה שלילית וירודה, כמי שאף פעם לא יכול להצליח. בסתרי לבו הוא אפילו כבר תכנן לעזוב את הלימודים. ברם, בעקבות אותו מעמד, לאחר שנוכח לדעת שגם הוא יכול ויודע כמו כולם, הוא שינה תכניותיו וניגש אל הלימודים ביגיעה יתירה ועמל קשה, ומתוך תקווה איתנה להתעלות יותר בלימודיו.
סופו של אותו בחור היה, שבעקבות החיזוק העצום שקיבל בבית הרב, ומתעודתו המפוארת שנתלתה במסגרת הדורה בסלון ביתו, השקיע את כל כולו בתורה הקדושה, עד שברבות הימים נהפך לתלמיד חכם גדול.
מורא'דיג!
(מתוך 'טיב המעשיות')
1/207