סיפר לי יהודי שלמד בישיבת "קול תורה": בחור בישיבה חמד לצון, וכתב מודעה גדולה בנוסח של "כל נדרי" בסגנון של : "כל ליצנותא ושטותא ובדיחותא, כולם שרויים לך, מחולים לך, אין כאן לא חטא ולא עוון". ראש הישיבה רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל,בראותו את המודעה, תלש אותה, ירד לחדר האוכל והחל לצעוק עליהם: "וכי כך עושים בני ישיבה?

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (אסתר, ח' ט"ז)

אחשוורוש היה 'מלך בתחפושת'…

שאלו אותי פעם, מדוע מתחפשים בפורים, והשבתי: גם אחשורוש היה מחופש… הוא מלך פעם מהודו ועד כוש, על שבע ועשרים ומאה מדינה, חשב שהוא יכול לעשות ככל שיעלה על רוחו, אבל בסופו של דבר, הקב"ה עשה עמו כרצונו, כמו שעושים עם בובת משחק. הוא אמר את מה שרצה הקב"ה שיאמר, ועשה את מה שהקב"ה רצה שיעשה. הוא היה משוכנע שהוא המלך, הוא האומר, הוא העושה, ובאמת הוא היה כמו ילד קטן, המדמיין לעצמו כאילו הוא יושב על כסא מלכות, ובטוח כי כולם עושים את רצונו. בפועל, הוא עשה את מה שהשי"ת רצה שיעשה, ולא יכול היה לשנות דבר. אחשורוש היה 'מלך בתחפושת'…

היה סיפור בישיבת לומז'ה בפתח-תקוה, שיהודי הוריש לישיבה ירושה מכובדת. כרגיל במקרים רבים היורשים שהיו רחוקים מתורה ערערו על הירושה בפני בית המשפט. במשך תקופה ארוכה התנהל המשפט בין היורשים לבין הנהלת הישיבה, והסוף לא נראה באופק.

נכנסו מהנהלת הישיבה אל מורנו רבי חיים קניבסקי שליט"א, כדי להתייעץ איתו אולי כדאי לקחת עורך דין גדול, ואמנם הוא יגבה כסף רב, אבל לפחות יש סיכוי שהענין יסתיים בזמן קצר ביותר.

החל רבי חיים לצחוק. שאלו אותו: "מדוע הרב צוחק?" ורבי חיים הסביר "וכי מה אתם חושבים קורה עכשיו בשמים. היהודי הזה שנפטר, יש לו משפט בשמים, ושם דנים האם יש לו די זכויות לכך שכספו ילך לישיבה, או שאין לו מספיק זכויות והכסף ילך ליורשים. המשפט הזה בשמים עדיין לא הסתיים ולכן הדבר תלוי ועומד, וכי חושבים אתם שאם תקחו עורך דין גדול יותר, הוא יוכל לזרז את הליך המשפט בשמים? מדוע סתם לבזבז כסף? כאשר יגמר המשפט בבית דין של מעלה, אם יגזר עליו שהכסף יגיע לישיבה – באותו יום תקבלוהו, ואם לאו – לא יעזור גם העורך דין היקר ביותר"…

כך חיים עם הבורא עולם. לדעת שכוחנו רק בתפילה, בתשובה ובצדקה, אבל ההכרעה אינה בידינו.

יתרה מזו, כל מה שהתחולל בפורים, היה בשל העובדה שהשתמשו בשכל האנושי, במקום לתלות הכל בבורא עולם.

חז"ל (יומא כב ע"ב) אומרים, כי באת שיצא שאול למלחמה בעמלק, הוא הותיר את אגג מלך עמלק ואת הצאן, מכיון שלמד קל וחומר מעגלה ערופה. התוצאה היתה הולדתו של המן האגגי.

גם בני ישראל תושבי שושן, נהנו מסעודתו של אותו רשע, כי השתמשו בשכלם. נתאר לעצמנו שהמלך מזמין את כל תושבי שושן למשתה בארמונו ואף יהודי לא מגיע למשתה, או כולם מגיעים אבל לא אוכלים. הרי זו הכרזת מרד, ואם כן 'השכל הישר' אומר שצריך לבוא למשתה ולאכול בו. אמנם מרדכי התריע בפניהם שהדבר אסור בתכלית, אבל הם השתמשו בשכלם, במקום לשמוע להוראת גדול הדור.

הרי שכל גזרת פורים, היתה תוצאה מכך שלא בטלו את דעתם לדעת התורה הקדושה.

זו מהות ימי הפורים, כאשר מצות היום היא 'לבסומי עד דלא ידע', לשתות יין ולהשליך את השכל. לדעת כי הפסגה אליה יכול היהודי להגיע היא ביטול העצמיות שלו בפני בורא עולם, ורק כך אפשר להגיע למעלות הנשגבות ביותר.

מהי השמחה המיוחדת בפורים?

בעולם הישיבות מפורסמות שלוש גישות של גדולי ישראל:

מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה אומר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", והשמחה האחת והיחידה שהיהודי מכיר היא – "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט), לימוד תורה. הדרך להרבות בשמחה בחודש אדר, היא להרבות בלימוד תורה. שאלו אותו: והרי כל השנה צריך לעסוק בתורה, והשיב להם כי אכן נכון הדבר, אך בחודש אדר יש להרבות בלימוד, ולא לעסוק בדברים המביאים לידי עצב.

רבי דוד פוברסקי זצ"ל אמר פעם בשיחה בישיבה, כי להרבות בשמחה אפשר על ידי לימוד מוסר. נאמר בתהילים (צז, א): "ולישרי לב שמחה". אדם ישר הוא השמח. המציאות של יהודי זו שמחה, כי "עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז, כט). כל 'החשבונות', המידות הרעות, מוציאים את האדם מהעולם. אם ילמד מוסר ויישר ארחותיו, אזי יהיה שמח.

רבי חיים קניבסקי שליט"א אומר, כי השמחה בימים אלו היא מה שאמור בשולחן ערוך בהמשך ההלכה, כמו למשל מי שיש לו דין עם גוי, שידין אתו בימים אלו וכדומה.

ישמח ישראל בעושיו

אבל תלמידי סלבודקא היו אומרים, כי השמחה של פורים היא – "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו" (דברים ז, ז).

נתאר לעצמנו אם יודיעו לאדם שאביו קיבל ירושה של מליון דולר, הרי  הוא יתחיל לרקוד מרוב שמחה על הזכיה של אביו. אמנם הכסף שייך לאביו, ואביו עדיין חי, גם יש לו עוד אחים שיתחלקו בירושה, אבל סוף כל סוף שמחתו גדולה, כי הרי אביו זכה בכסף.

לנו יש בורא עולם שכל העולם שלו – "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב, ח) ואיך לא נשמח שיש לנו אב כזה, שכל הבריאה שלו היא?!

הרבי  שלנו, רבי מאיר חדש זצ"ל, היה מביא את דברי הגמרא (שבת ל ע"ב) השואלת: "כתיב: 'ושבחתי אני את השמחה' (קהלת ח, טו), וכתיב: 'ולשמחה מה זה עושה' (שם ב, ב')?" ומתרצת: "ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה". מהי שמחה של מצוה? זו שמחת הפורים. אומר דוד המלך בתהילים (קמט, ב): "ישמח ישראל בעשיו בני ציון יגילו במלכם". אתם, ישראל, שמחו בבורא עולם. יש לכם כזה אבא טוב המנהיג את הבריאה כולה, והנכם יכולים להתפלל אליו, לדבר אתו כדבר בן אל אביו, לבקש ממנו הכל, היש שמחה גדולה מזו? בודאי שמחה כפולה ומכופלת בפורים שם נאמר בספרים כי 'כל הפושט יד נותנים לו'. מובא בספר "קב הישר" כי לכל יהודי יש בקשות שהן למעלה מדרך הטבע, והזמן בו הוא יכול להתפלל על כך ובקשותיו תענינה, הוא באמירת מזמור כ"ב בתהילים בתענית אסתר.

שמחה פנימית

כמה צריך לנצל כל רגע ורגע מימי הפורים, כדי לזכות לשמחה אמיתית, שמחה של מצוה. שמחה עם בורא עולם. שמחה שאינה נפסקת לעולם.

אבל הרי אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני קהלת תתקעו): "אין בין גן עדן לגיהנום אלא חוט השערה בלבד". ברגע אחד יכול לעבור האדם משמחה של מצוה להלבנת פנים ,למתכבד בקלון חברו ולעברות נוראות שאין עליהן מחילה. אנשים עלולים לאבד הכל בימי הפורים.

אין ימים גדולים כמו ימי הפורים, בהם כאמור אפשר להגיע לדברים שהם למעלה מדרך הטבע, אך מעשה שטן הוא שהפך אותם לימי הוללות וליצנות רח"ל

סיפר לי רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל, כיצד נראתה שמחת פורים אצל רבי ירוחם ממיר. סביב השולחן ישבו גדולי עולם, גדולי התלמידים של רבי ירוחם: רבי חיים סטוצ'ינר, רבי לייב מאלין, רבי יונה מינסקר ה"יונת אלם" רבי שמואל רקובר ורבי מיכל פינשטיין.

ישבו כולם יחדיו, שרים שירי דבקות, ובין שיר לשיר משמיע רבי ירוחם עוד רעיון עמוק, עוד מאמר מוסרי. בין הנוכחים היה גם צעיר אמריקאי, שלא הכיר בארצות הברית שמחת פורים כזאת, והוא החליט לעשות קצת 'שמח', כמו באמריקה. לבש תחפושת עשה עצמו כשיכור, והחל להשתולל ולהתהולל. מיד בקשו כולם להוציאו מהחדר. מדוע באמת? וכי מה נורא כל כך לעשות קצת 'שמח' בפורים? הסביר רבי ישראל אל'ה: ראשית, לא מובא בהלכה שיש חובה להתחפש, רק יש נידון הלכתי במקרים שאדם מתחפש, כיצד מותר ובאיזה אופן אסור. יתרה מזו, נתאר לעצמנו בחור מעוכב שידוך, שסוף סוף מצא את זיווגו. איזו שמחה בבית. כולם רוקדים ושרים. במיטה שוכב עולל פעוט, יענקלה בן השנה, לאיש אין זמן אליו והוא ממרר בבכי. ניגשים אליו ואומרים לו: "יענקל'ה, למה אתה בוכה, מאירק'ה אחיך התארס, בוא ותרקוד אתנו!…" אבל יענקל'ה לא יודע מה רוצים ממנו, הוא ממשיך לבכות. אז נותנים לו איזה ממתק להרגיע אותו, והנה גם הוא מחייך ושמח. וכי הוא שמח בארוסין? הוא שמח בממתק שקיבל. כמובן, כאשר כולם שמחים גם התינוק צריך לשמוח, אבל האם זו השמחה הראויה?

נחשוב לעצמנו כמה אומלל יהיה מאירק'ה החתן אם נצטרך להביא לו ממתקים כדי שגם הוא ישמח… וכדי בזיון וקצף!

בפורים צריכים לשמוח עם הדברים האמיתיים, ולא עם דברים ריקים. לצערנו, יש לנו יענקל'ה היום ברחוב בפורים. יש יענקל'ך בני חמש-עשרה ועשרים, שאינם יודעים במה צריך לשמוח. נותנים להם תחפושת וקצת ממתקים כדי שישמחו עם ההבלים הללו ובלבד שיטלו אף הם חלק בשמחה. אבל אבוי להם אם כזו כל השמחה שלהם. אנחנו צריכים לדעת במה לשמוח וכיצד. שמחים אנו בקרבת אלוקים, בנס הגדול שהיה בפורים, וחלילה לנו מלהפוך זאת לחוכא ואיטלולא!

סיפר לי יהודי שלמד בישיבת "קול תורה", כי בכל שנותיו בישיבה לא ראה מעולם את ראש הישיבה רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, כועס, אלא פעם אחת בלבד. בחור בישיבה חמד לצון, וכתב מודעה גדולה בנוסח של "כל נדרי" בסגנון של : "כל ליצנותא ושטותא ובדיחותא, כולם שרויים לך, מחולים לך, אין כאן לא חטא ולא עוון". רבי שלמה זלמן בראותו את המודעה, תלש אותה, ירד לחדר האוכל שם אכלו הבחורים אותה שעה, והחל לצעוק עליהם בקול גדול: "וכי כך עושים בני ישיבה? כך מדברים?!".

הדבר נחרט בזכרונם של בני הישיבה לדורות, כי ימי הפורים אינם ימי ליצנות והוללות, אלא ימי שמחה של תורה

(לקט מתוך 'דורש טוב' פורים)